סיפור נפלא על מעלתה של האמונה התמימה, מובא בספרים: אחד מן האנוסים בא מפורטוגל וקבע את מגוריו בעיר הקודש צפת.
פעם אחת, שמע מאחד מרבני העיר צפת בדרשתו, שדרש מענין לחם הפנים שהיה קרב בבית המקדש מידי שבת בשבתו, וכפי הנראה אותו רב נאנח בדרשתו והצטער, ואמר "ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן"…
אותו אנוס מפורטוגל, ששמע את הדבר, הלך בתום לבבו לביתו והורה לאשתו שבכל יום שישי תכין לו שתי ככרות לחם, מקמח שנופה 13 פעמים. ושתלוש את הבצק בטהרה ובכל מיני יפוי, ושיהיה אפוי בטוב בתנור שבבית, משום שהיה רוצה להקריבו לפני היכל ה', אולי יתעשת האלהים לו ויקבלה ויאכל את העולה ההיא…
וכאשר ביקש, כך עשתה לו אשתו. וכך, בכל יום שישי היה אותו אנוס לוקח את אותם שתי ככרות הלחם ומביאם לבית הכנסת, לפני ארון הקודש, ומתפלל ומתחנן לפני ה' יתברך שיקבלם ברצון טוב ויאכל אותם ויערב לו ויבושם לו, וכיוצא בזה היה מדבר ומתחנן כבן המתחטא על אביו, והיה מניח הלחם והולך לו.
שמש בית הכנסת, שהגיע ביום שישי לסדר את בית הכנסת, ונתקל בשתי ככרות לחם משובחים, שמח על המציאה, ולקחם, ומאז, בכל יום שישי, היה מגיע לבית הכנסת ולוקח את שתי ככרות הלחם מבלי דרישה וחקירה מהיכן באו ומי הביאם, ואכל ושמח בהם כשמחה בקציר.
בשעת תפילת ערבית, היה אותו אנוס ירא ה' רץ לבית הכנסת, ומסתכל בארון הקודש, וכיון שלא היה מוצא שם את הלחם, היה שמח שמחה גדולה ורבה בלבו, והלך ואמר לאשתו "השבח והודאה לאל יתברך שמו, כי לא בזה ענות עני וכבר קבל הלחם ואכלו חם… ןלמען השי"ת אל תתרשלי בעשייתם, והזהרי מאוד כי הואיל ואין בידינו במה לכבדו, ואנו רואין שלחם זה ערב לו, חובה עלינו לעשות לו נחת רוח בהם!" והיה אותו אנוס הולך ומתמיד בזה זמן מה.
ויהי היום ויקר מקרה ואותו רב, שהאנוס הביא את הלחם על פי הדרשה ששמע ממנו, היה ביום שישי בבית הכנסת, ועמד על הבימה, על מנת להכין את הדרשה שאמור היה לדרוש למחרת, בשבת, בבית הכנסת. והנה האיש ההוא בא כמנהגו הטוב עם הלחמניות, וקרב אל היכל הקודש והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו כנהוג, בלי ששם לב שגם הרב נמצא שם, מרוב ההתלהבות והשמחה שהיו לו בעת שהיה מביא את הדורון הזה לפני המקום.
הרב, שהביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה, נבהל וכעס מאוד, קרא לאותו אנוס וגער בו, ואמר לו: שוטה, וכי האלוה שלנו הוא אוכל ושותה? ודאי השמש לוקח את הלחם הזה מדי שבוע, ואתה מאמין וסבור שאלקים הוא המקבלם, וזה עוון גדול לייחס גשמיות לבורא יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף. וכיוצא בזה השמיע באזניו עוד דברי מוסר, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. והרב כשראה אותו קרא לו, ואמר לו 'תספר לאיש הזה מדוע באת כעת, ומי לוקח מדי שבוע את שתי הלחם שהוא היה מביא בכל יום ששי!'. והשמש הודה ולא בוש.
אותו אנוס, כששמע את הדברים, התחיל בוכה ומתאונן, וביקש מהרב שימחל לו שטעה בדרוש שלו, וחשב לעשות מצוה ולא עשה אלא עבירה לפי דבריו!
תוך כדי שיחתם, בא שליח מיוחד מאת האר"י הקדוש ז"ל, וקרא לרב אל האר"י הקדוש בדחיפות. כאשר הגיע, אמר לו האר"י ז"ל : צו לביתך, כי מחר בזמן שבו היית אמור לדרוש, מות תמות, וכבר הכרוז יצא והודיע על כך בשמים!
הרב נבהל מאוד מדברי האר"י, ושאלו בפחד: מה פשעי ומה חטאתי?
ענה לו האר"י ז"ל: שמעתי, שלפי שבטלת את הנחת רוח שהיה לקדוש ברוך הוא. משום שמיום שחרב בית המקדש, לא היה לבורא עולם נחת רוח כזו, כמו באותה שעה שהאנוס הזה מפורטוגל היה מביא שתי ככרות לחם, בתמימות לבו, ומקריבם לפני היכלו, וסבור היה באמת ובתמים שהשי"ת קיבלם ממנו. ובגלל שבטלת אותו מלהביאם, נגזרה עליך מיתה, ואין שום דרך לבטל את הגזירה.
הלך הרב לביתו, כתב צוואה, ולמחרת, ביום שבת קודש, בשעה שאמור היה לשאת את דרשתו, נפטר לבית עולמו כאשר אמר לו איש האלהים האר"י ז"ל.
