רבי זושא (ב"ר אליעזר ליפמן) מאניפולי

הצדיק הקדוש רבי זושא מאניפולי, המכונה ׳הרבי ר׳ זושא׳, היה ידוע בדבקותו התמימה בהשם יתברך ואהבתו לכל נברא. נחשב לאחד מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש.

תולדותיו

נולד בשנת ה׳ת״צ לאביו רבי אליעזר ליפמן, יהודי כפרי עשיר, שהתגורר בכפר לופוחי שליד טיקטין.

הוריו של רבי זושא היו ממשפחה מפוארת ומיוחסת והיו בעלי חסד גדולים, ובזכות כך זכו לשבעה בנים ובת אחת. שניים מבין הבנים הללו מפורסמים בשם ׳האחים הקדושים׳, הלא הם הרבי ר׳ זושא מאניפולי ואחיו הרבי ר׳ אלימלך מליז׳ענסק.

בצעירותם למדו האחים הקדושים יחד ומילאו כרסם בתורה, תלמוד ופוסקים, התעמקו בלימוד קבלה, ואף קיבלו על עצמם גלות למשך שמונה שנים, בהם עסקו בסיגופים ותעניות וחיו חיי צער כדי להשתתף בצער גלות השכינה. רבי זושא נהג תמיד לומר שייסורים הם כמו סוכר מתוק והם ממרקים את העוונות.

באחד הימים בהיותם בגלות באו ללון בעיירה אחת בה התקיימה חתונה באותו הזמן, וישבו האחים בצד בתור אורחים עניים. שאר המשתתפים בחתונה היו אנשים ריקים ופוחזים, ולאחר שמילאו את גרונם ביין שכר עשו להם משחק טיפשי שבו לאחר הריקוד לקחו איזה עני מהמשתתפים וזרקו אותו על הריצפה והלקו אותו במכות נמרצות, ולאחר שסיימו להתעלל בו, שוב רקדו וחיפשו עני אחר והיכו אותו, וכך עשו כמה פעמים.

מאחר והאחים הקדושים היו שני העניים היחידים בחתונה זו, ורבי זושא ישב לפני אחיו רבי אלימלך, הרשעים ההוללים לקחו אותו והיכו אותו, ובכל פעם לאחר שהיכו אותו חזר רבי זושא למקומו, וכשחיפשו ההוללים שוב עני ׳לשחק׳ איתו, ראו לפני עיניהם שוב את רבי זושא ושוב זרקו אותו על הארץ והיכו אותו.ואת אחיו רבי אלימלך – העני השני – עזבו במנוחה יושב על מקומו.

רבי אלימלך קינא מאוד באחיו רבי זושא על כך שקיבל את כל המכות הללו וזכה לסיגופים, ואמר לאחיו בלחש בעת שהרשעים רקדו: ״בוא נתחלף, ואתה תנוח לך מהמכות שכבר קיבלת״. וכן עשו במהירות בלי שהבחינו בהם. אבל כאשר גמרו החוגגים את הריקוד, ורצו להוביל את העני הקרוב אליהם ולהכות בו שוב, צעק אחד מן הרשעים: ״הרי את זה כבר היכנו כמה פעמים, בואו ניקח הפעם את השני שיזכור שגם הוא היה בחתונה״. ושוב לקחו והובילו את רבי זושא, בחושבם שהוא עוד לא טעם מהמכות, ושוב היכו בו נמרצות. ואז אמר רבי אלימלך: ״מה נעשה שאחי זכאי יותר ממני ומשמים בחרו בו לקבל את הזכות״.

כאשר נפטרו הוריהם של רבי זושא ורבי אלימלך, החליטו כל האחים לחלק את הירושה ביניהם, וכל אחד קיבל חלק אחר. ומאחר ולאביהם היו הרבה בעלי חוב, חלקו של רבי זושא בירושה היה הכספים של אותם בעלי חוב, ומשום שהוא לא נחשב לעסקן או למדן גדול, חשבו האחים שיהיה לו זמן ללכת ולאסוף את הכספים מכל אותם בעלי חוב. אך רבי זושא, שבכלל לא התעניין בעולם הזה, אפילו לא טרח ללכת לאותם אנשים ולא גבה את החובות כלל.

הנהגתו

לקראת סוף גלותם, הגיעו לאוזניהם השמועות על תנועת החסידות, ורבי זושא שכנע את אחיו רבי אלימלך להצטרף אליו וללכת אל המגיד הגדול ממעזריטש.

כאשר הגיעו למעזריטש קירבם המגיד ונעשו ממובחרי תלמידיו. כאשר נתחברו לדרך החסידות עזבו יחד את דרך הסיגופים והתעניות.

פעם אחת ראה המגיד ממעזריטש את החבורה הקדושה של תלמידיו מתווכחים מספר שעות בעניין אחד מדברי הרמב״ם ולא מצליחים להגיע להבנה באותו עניין, אמר להם: ״שאלו את רבי זושא, אולי לו יש פיתרון לקושיה״, פנה אחד מהתלמידים לרבי זושא, אך הוא היה כל כך שקוע בספר התהילים עד כדי כך שלא שם לב למתרחש סביבו, ולאחר כמה פעמים שפנה אליו אותו תלמיד, הבחין בו רבי זושא והרים מבטו מהספר. אותו תלמיד הסביר את העניין שבו נתקשו התלמידים, ושאל אם יוכל לבאר את העניין.

ענה רבי זושא: ״אני איני מבין בלימודים עמוקים כל כך, אך אשאל את בעל הספר״, והלך בתמימותו לפינה בחדר והחל לבכות. לאחר כמה דקות חזר רבי זושא אל החבורה הקדושה ופתר להם את כל העניין. שאל אחד התלמידים את רבי זושא איך זכה בכמה דקות לברר עניין שהם לא הצליחו גם לאחר מספר שעות, ענה לו רבי זושא: ״אני לא מבין כלום בעניינים אלו ולכן הלכתי לפינת החדר ובכיתי להשם יתברך שאזכה שיתגלה אליי הרמב״ם ויסביר לי את העניין, ואכן נתקבלה תפילתי, והוא הגיע להסביר לי״.

פעם שאלו רבי שמעלקא מניקלשבורג ואחיו רבי פנחס הורביץ ׳בעל ההפלאה׳ את רבם המגיד ממעזריטש, כיצד יזכה אדם לקיים את דברי המשנה ״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה״? ענה להם המגיד: ״לכו לבית המדרש, ושאלו את רבי זושא״. הלכו השניים ופגשו את רבי זושא, שהיה עני מרוד מאין כמוהו ובגדיו קרועים ובלויים, והנה פניו מאירות ושמחות כמו תמיד, ושאלו אותו על דבר המשנה. התפלא רבי זושא וענה להם: ״תמה אני שרבינו המגיד הפנה אתכם דווקא אלי, הלוא אני לא ראיתי רע מעודי…״.

רבי זושא היה חידוש בשל תמימותו ונועם הליכותיו, והמונים באו להתברך מפיו. חייו היו חיי צנע, ובגלל חוסר הפרנסה היו הוא וזוגתו מתהלכים בבגדים בלויים ומרופטים. גם את מה שהיה מקבל מחסידיו ומהאנשים אשר באו להתברך מפיו – היה מחלק לצדקה.

דרכו הייתה ללמד זכות על כל יהודי, ומסופר שפעם הוא ׳נתקע׳ בערב שבת עם עשרה רובלים בכיסו, וחיפש עצה היכן לשים את הכסף. לבסוף החליט להניחו בין דפי החומש בפרשת יתרו, שם כתובות עשרת הדברות וביניהן הדיבר ״לא תגנוב״. במוצאי השבת חיפש את הכסף – ולא מצא. חיפש שוב ושוב עד שמצא חמישה רובלים בדף בו כתוב הפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״. אמר רבי זושא לעצמו: ״אוי זושא, אתה חשבת רק על עצמך, והיהודי הזה הרבה יותר טוב ממך, הוא חשב גם עליך״.

יראת חטאו של רבי זושא הייתה גדולה מאוד – תמיד היה חושש שמא עבירה יש בידו, ולכן בכל יום היה נוהג לרשום בפתק כל דבר שעשה והיה נראה לו כחטא, או אפילו נדנוד עבירה, ומדי ערב לפני השינה מעיין בפתק, שב בתשובה שלימה, ובוכה כל כך הרבה עד שהמילים בפתק היו נמחקות מרוב בכי, ורק אז היה בטוח שנמחלו לו ׳חטאיו׳.

רבי זושא פעל רבות יחד עם אחיו רבי אלימלך להפצת תורת החסידות בפולין וסביבתה, וחסידי העיירה אניפולי קיבלו עליהם את רבי זושא לרבם.

רבי נחמן מברסלב אמר על רבי זושא שבחים גדולים, ואמר שהוא עבד את הקב״ה עם תבערת לב עצומה בהתלהבות רצופה של עשרים ושתיים שנה, לא כמו אדם רגיל שיש לו בדרך כלל עליות וירידות בכל יום ויום.

רבי נתן מברסלב, שהיה מקורב אליו עוד לפני שהתקרב לברסלב, הפליג מאוד במעלתו, וסיפר שפעם זכה ללון יחד עם רבי זושא באותו חדר, וראה איך שבחצות לילה זרק רבי זושא את עצמו מהמיטה תוך שהוא זועק: ״זושא! זושא! קום לעבודת הבורא, יהיה לך מספיק זמן לישון בקבר!״, וכך נהג בכל לילה.

פטירתו

לאחר מחלה ממושכת, ביום ב׳ בשבט ה׳תק״ס נפטר רבי זושא בעיר אניפולי, ונקבר סמוך ונראה לקברו של רבו המגיד ממעזריטש. על מצבתו נכתב: ״עובד ה׳ מאהבה, ושמח בייסורים, ורבים השיב מעוון״.

זכותו הגדולה של הצדיק תגן על כל עם ישראל, אמן

באדיבות עלון "חביבין" של היכל הבעש"ט, מודיעין עילית