בטרקלינו המפואר ישב הצאר ניקולאי מוקף בשריו ויועציו. בתווך, מסודרים כחיילים על משמרתם, ניצבו חברי הלהקה המלכותית: כנרים, חצוצרנים, פסנתרנים ומתופפים.
ולדימיר, מנצח הלהקה, ניצח במיומנות על התזמורת, האות ניתנה וזו פצחה במארש צבאי קצבי, לקול תשואותיהם של כל הנוכחים.
הצלילים שהתנגנו בחלל הטרקלין התחלפו בזה אחר זה, מעליזים לרוגעים, וחוזר חלילה. ואז הכריז המנצח כי כעת עומדת הלהקה לנגן יצירה קלאסית מיוחדת במינה. הנגנים דיפדפו בספרי התווים שלפניהם לדף הרצוי, היטיבו את כליהם ופתחו בנגינה.
אלא, שחדי האוזן מקרב הקהל הבחינו כי התזמורת מתקשה לבצע את הניגון, ואכן, עד מהרה הוא הוחלף באחר.
הדבר לא נעלם מאוזנו של הצאר, ומאוחר יותר הוא שאל את המנצח, מדוע לא הצליחו הנגנים עתירי הנסיון לנגן את הקטע ההוא.
"הוד מלכותו", הסביר לו ולדימיר, "יצירה זו היא אחת מהיצירות המורכבות והמסובכות ביותר; רק נגן יהודי יוכל לבצע אותה באופן מדוייק, שכן חכמת הנגינה ירושה היא להם מאבותיהם מן הימים שמקדשם עמד על תלו".
"אם כן", נענה הצאר, "אני מטיל עליך לחפש נגן מקצועי מקרב היהודים; כמהה נפשי לשמוע את היצירה המופלאה הזו על בוריה".
איש תם וישר היה ר' ראובן, יודע נגן היה, ומכך היתה פרנסתו. כאשר עמד והעביר את הקשת על כינורו, היו השומעים מתענגים על הצלילים הערבים שהפיק ממנו.
ביום בהיר התפלא ר' ראובן לראות כמה מאנשי התזמורת המלכותית ניצבים בפתח ביתו. לשאלתם מה הביאם אליו, שחו לו: "תרים אנו אחר אמן מקצועי שיוכל לנגן את היצירה המורכבת הזו לפני הוד מלכותו הצאר". תוך כדי דיבור פתחו לו את ספר התווים, לראות היוכל לפענח את צפונותיה של היצירה.
נטל ר' ראובן את כינורו בידו, הביט בתווים והחל מנגן ביד אמן את היצירה הקשה, מול עיניהם הפעורות של הנגנים המלכותיים. הללו עמדו נדהמים לחלוטין: חודשים ארוכים התאמנו בביצוע יצירה זו ולא הצליחו לנגנה באופן מושלם – והנה יהודי זה מבצע אותה בדייקנות כלאחר יד.
הם הצליחו לשכנע את ר' ראובן לבוא עמם ולנגן לפני הצאר, כשהם מבטיחים לו הון עתק בשכרו.
בשעה שסיים ר' ראובן להפיק את היצירה המורכבת מכינורו בטרקלינו של הצאר, רעש האולם הגדול ממחיאות הכפיים הסוערות.
לאחר ששולם לו שכרו, שב ר' ראובן לביתו, ולתומו חשב כי בזאת תם העניין. אך לא ארכו הימים והוא קיבל הזמנה בשנית אל ארמון הצאר.
"הנגינה שלך שבתה את לב כולנו", פנה ניקולאי אל היהודי. וכאן הנחית אליו את סופו של המשפט, שגרם לו כמעט ליפול תחתיו מזעזוע: "בתי המושלמת חפצה להנשא לך"…
ר' ראובן חש שהשמיים קורסים על ראשו! להנשא לבת נכר? אוי לאוזניים שכך שומעות!
וקולו של הצאר ממשיך להלום באוזניו כאלפי פטישים: "לשם כל, עליך להפוך לנוצרי כמונו" – – –
לאמיתו של דבר, קדמו להצעה זו ויכוחים סוערים בין ניקולאי לבתו, הוא לא היה מוכן לשמוע על אפשרות שבתו תינשא ליהודי, אך לאחר שראה כי לא ניתן לשנות את רצונה בשום אופן, החליט להתנות את העניין בהמרת דתו של היהודי. בטוח היה כי הלה יקפוץ על ההזדמנות הנדירה והמבטיחה להיות חתנו.
אך מה התפלא, כאשר ענה ר' ראובן ללא היסוס: "לצערי, עלי לדחות את הצעת הוד מלכותו. תורתנו אוסרת עלי את הדבר".
באותו רגע אדמו פניו של הצער מחרון. כיצד שם אותו היהודי ללעג ולקלס. הלא בנישואין אלו יכול הוא להפוך לאדם המאושר ביותר במדינה! כיוון שכך, הבהיר לו חד משמעית, כי אין זו שאלה, אלא צו מלכותי שהוא חייב להשמע לו.
ראה ר' ראובן כי כלתה אליו הרעה, ונתן את הסכמתו.
ביום המיועד עשתה הפמליה המלכותית את דרכה במרכבה הדורה, לעבר הנהר, שם אמור להערך טקס ההטבלה של האמן היהודי. גם כמרים נלוו לפמליה, כדי שיערכו את הכל "כדת וכדין".
בתוך המרכבה יושב ר' ראובן ומכין עצמו בדחילו ורחימו לרגע הנשגב שבו יזכה לקדש שמו יתברך. מפעם לפעם הציץ מבעד לחלון המרכבה, הוא הבחין כי עולים הם על הגשר העובר מעל הנהר. המתין שהמרכבה תגיע לאמצע הגשר – ואז זינק בין-רגע מהחלון, היישר אל מימי הנהר העמוקים – – –
בתוך דקות ספורות עלתה נשמתו הטהורה של ר' ראובן השמיימה. הצאר ובני לווייתו היו נדהמים ונבוכים. מעשה הגבורה של היהודי שמסר נפשו ובלבד שלא ישא גויה גם אם היא בתו של הצאר בכבודו ובעצמו, היכה גלים והתפרסם בעולם כולו, כשהוא גורם לקידוש ה' נורא הוד.
