סמדר שפיצר
לא, אי אפשר לאמר שהיינו בלחץ, אחרי הכל הוא רק התחיל אז את שנתו ה 22.
טוב, אולי 'רק קצת', היא מודה. בעיקר לקראת הסוף ובפרט בתקופה האחרונה.
בהתחלה עוד הכול הלך, כמו שאומרים, לפי התוכנית. הטלפון צלצל, הצעות עלו וירדו, בירורים על גבי בירורים נתנו לנו תחושה שאנחנו שולטים בעניינים.
רק לאחר תקופה, כשפסקו להגיע הזמנות לחתונות של החברים, שמנו לב ששעיה שלנו נותר מכל הישיבה כולה הרווק היחידי.
בהתחלה זה היה רק הרהור קל שגירד פה ושם, והציק, "שטויות" הייתי הודפת אותו כמו זבוב שנטפל "שעיה בחור מבריק ובעל מידות טובות, הוא עוד צעיר".
אחר כך באו מחשבות עבות יותר, קולניות, כאלה שלא מרפות.
"הנה שלומי הבחור הכי חלש בישיבה התארס גם הוא לפני כחודש עם הבת הצעירה של גברת יצחקי מהמאפיה."
"ונחמיה החבר הכי טוב של שעיה עורך מחר ברית מילה ".
חתונה יהודית בוינה, תשס"ז (מקור: ויקיפדיה)
שוב ושוב הפכתי בדעתי בהצעות שהועלו לאחרונה, אלו שפסלתי על הסף שבו וקיבלו בראשי הזדמנות שנייה, ואלו שדחו אותנו…. השתדלתי בכל הכוח להתמלא באמונה.
הימים חלפו, חודשים נקפו, ושעיה שלנו עוד ממתין לישועה.
הטלפון גם הוא, כמו להכעיס, סירב לשתף פעולה עם השדכנים שבעיר.
הצילצול לא צילצל, החייגן לא חייג, ובמערכת ההודעות לא הושארה שום הודעה.
כלום, שקט, אפס. כל זיק של אור לא נראה בקצה המנהרה.
עוד יום ועוד יום חלף, והמועקה רק החריפה.
הדממה רעמה לנו בכל הכוח בתוך הלב, הראש ובית החזה….
הדאגה לעתידו, החרדה מפני הבאות, הסיפורים שלא נותנים מנוח אודות בחורים מוצלחים שנותרו רווקים עד בוש.
אי אפשר היה שלא לראות על פני את אותות נדודי השניה באותם לילות ארוכים. שעיה כבר נושק לשנתו ה-24.
"רינה" – תפסה אותי בוקר אחד שרה מזרחי במעלית בין מינוס שלוש לארבע.
"הכל בסדר איתך? את נראית כל כך מוטרדת לאחרונה."
"אני, מוטרדת?!" ניסיתי להרוויח עוד קומה.
אך שרה לא ויתרה. במבט הכי אוהב ומבין אמרה: "זה בגלל שעיה, אה?!"
הנהנתי קלות עם הראש לאות הסכמה. מוזר, תמיד ברגעים האלה אני מרגישה קצת כמו אשמה.
דלת המעלית נפתחה ואנו יצאנו ממנה בשתיקה.
"תראי" קראה לפתע שרה בעודה מצביעה על שלט מאיר עיניים שנתלה על חזית הבניין לאחרונה.
"כאן ניתן לתרום לעניי העיר שלך". פנו אלי המילים כמו היו תחינה אילמת….
על קצה לשוני עמדו כמה מילים על חוסר הרגישות של אנשים במצבים של מועקה. כן. אני כבר מכירה את כל הישועות והסגולות בעל פה. אני מוצפת בהן מכל עבר. אז למה בדיוק נראה לה לשרה הזאתי, שהיא מגלה לי סוד כמוס שאני עדיין לא התוודעתי אליו. ולמה היא לא מבינה שהיא זורה לי מלח על הפצעים.
אך משהו במילים של השלט הזיז לי את אחד מנימי הלב: לפתע שמתי לב שזה כמה ימים שאני עוברת מול השלט, אך אינני רואה אותו, אינני שמה לב אליו. והמילים מתחננות ושותקות, מתחננות ולוחשות: מכל הקופות שבעולם זוהי הקופה של עניי העיר שלי.
והרי גם אני כמותם נושאת בליבי בחודשים האחרונים תחינה אילמת, תחינה לבורא עולם שיפתח לשעיה שלי שערי שמחה ומזל. שערי חתן וכלה ובית נאמן… הרי גם על פניו של שעיה שלי חולפות ההצעות וכאילו אינן רואות אותו.
"בואי" אמרה שרה וגררה אותי אחריה, נעמדנו מאחורי הדלת של הרב המקבל בבניין.
"מה את עושה? " שאלתי מתנשפת…
"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים" לחשה לי שרה באוזן בזמן שהרב הלך להביא עבורה את קופת הצדקה של 'קופת צפת'. בכיסי לא היתה פרוטה, ושרה היתה זאת שתרמה כמה שקלים עבור שעיה שלי.
אילו רק ידעתי בכל אותם החודשים האחרונים שתוך פחות שבועיים מאותה נתינה אהיה טורחת על הוורט במטבח זולגת דמעות שמחה, שרה ומשבחת, מודה ומהללת לבורא עולם….
