פעם אחת ביקש הבעל שם טוב הקדוש להביא לפניו יין כשר ומושגח, מהודר בכל ההידורים, ממדינת בסרביא. כמו בכל מהלכיו של אותו עיר וקדיש היה לו גם בזה טעם כמוס. השליחות הוטלה על תלמידו רבי דוד ממיקליוב.
נטל רבי דוד על עצמו את התפקיד בדחילו ורחימו ונסע לעיר טֶלֶנֶשְׁטִי שבבסרביה לקיים מצוות רבו.
חודשיים התעכב ר' דוד בטֶלֶנֶשְׁטִי, אימת רבו היה עליו ובעצמו השגיח על כל פרט ופרט בייצור היין ובשמירתו, כדי שראוי יהיה לעלות על שולחנו של הבעש"ט הקדוש. בעצמו נוכח בקניית הענבים, בעצמו ליווה את הובלת הענבים לגת, ובעצמו נוכח בעת דריכת הענבים, שימורם בכלים, וכל שאר עבודה הכרוכה בהם. על כל אלה השגיח בעינים פקוחות בלי היסח הדעת כלל, כאשר את העבודה עצמה מבצעים יהודים כשרים ויראים.
כאשר הסתיימה תסיסת היין, והנוזל הצלול והכשר הועבר לחבית, עדיין ליווה ר' דוד את העשיה, כדי לשמור על היין היקר שיהיה כשר למהדרין, שופרא דשופרא.
מפני האחריות הגדולה שנטל על עצמו, ומפני מורא רבו כמורא שמים, חש ר' דוד בשבועות אלו כמי שהטיל עליו המלך משימה גדולה וחשובה, ועליו לבצעה על הצד היותר טוב מבלי כל התרשלות.
כאשר הגיע היום להעביר את חבית היין למז'יבוז' היה ר' דוד אחוז התרגשות גדולה וכפולה, הן על חסד ה' שכבר הגיע מעשה היין לסיומו, והן מגודל הזהירות והאחריות להעברת היין בשלום ליעדו.
הימים ימי חורף. שלגים וגשמים משבשים את הדרך; רוחות סערה ופגעי מזג האויר מקשים את הנסיעה עד כדי סכנה, והדרכים עצמן בוצניות ומלאות מכשולים. אי לכך נקל לשער את טירחתו, יגיעתו ודאגתו של אותו תלמיד בכדי להעביר את היין בשלום אל רבו.
סוף סוף הגיעה העגלה עם חבית היין הכשר למז'יבוז'. רבי דוד חש עצמו מאושר על שזכה לקיים מצוות רבו, ולאחר שבועות ארוכים של קושי לאין ערוך, זכה להגיע ליעדו ללא שום מכשול.
העגלה כמו ריקדה בדרכי העיירה. ר' דוד הביט אל השמים הפרושים ממעל, והודה להקב"ה על שחֵפץ-רבו הצליח בידו.
נוסעת העגלה בשביל צר, בואכה בית הבעש"ט הקדוש. מתוך שמחה וחדווה על שזכה להגיע למועד מרומם זה, מטייל ר' דוד במחשבתו לאותם רגעים אשר אור שבעת הימים, רבן ומאורן של ישראל, יביט בו בחדווה ובתודה על מילוי המשימה על הצד היותר טוב…
ולפתע… כמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, התעורר ר' דוד ממחשבותיו, מטיוליו בהיכל מלך… מול העגלה התקרב קוזק גדל-מידות רכוב על סוס. הוא חסם את הדרך לפני העגלה, ודרש משהו בקול מצווה.
היטה ר' דוד אזנו ושמע את הקוזק מצווח כי חייב הוא לבדוק את תכולת החבית, כי אדון הכפר אינו מתיר להכניס לעיירה שיכר ממחוזות אחרים…
ר' דוד החל לטעון לפני הקוזק כי חבית זו אין בה שיכר כי אם יין, והוא כמו כל יהודי העיירה לא יסתכן בהפרת פקודתו של האדון…
אבל הקוזק לא האזין אליו כלל, נחוש היה בדעתו לבדוק בעצמו.
קפץ הקוזק מסוסו, ובחרבו פתח את מכסה החבית, הביט לתוך היין הצלול וטבל בו אצבעו.
"נכון," אישר, "יין הוא ולא שיכר!" קפץ על הסוס ורכב לדרכו.
אבל וחפוי ראש השתרך ר' דוד להיכל הבעש"ט, אל הקודש פנימה.
הוא פרץ בבכי מר ושאל בכאב נוקב איכה ארע לו כך… הלא השתדל בכל יכלתו ומעבר ליכלתו, במסירות נפש ממש, להשגיח על כשרות היין והידורו, והנה דווקא ברגע האחרון איבד את כל המערכה… על מה נענש כל כך?…
השיב לו הבעש"ט בצחות לשונו:
"כתיב (תהילים קכז) 'אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר'. יגעת, תלמידי היקר, בכל נפשך, טרחת מעבר לכוחותיך, אך את העיקר שכחת, והוא, להתפלל להשי"ת על הצלחת מעשיך, על שמירתו שתלווה אותך מראשית הדרך ועד סופה! כי אם ה' לא ישמור – שוא שקד שומר"- –
