רבי אברהם דב אוירבך מאבריטש (ב"ר דוד) – הבת עין

מחבר הספר "בת עין" הוא רבי אברהם דב מאבריטש (או מאווריטש), דמות מופתית של מנהיגות, הקרבה ואהבת ארץ ישראל, שחייו היו רצופים תהפוכות וניסים. הוא היה מגדולי החסידות במאה ה-19 ומנהיג הקהילה החסידית בצפת באחת מתקופותיה הקשות ביותר.

שנותיו המוקדמות והנהגתו באירופה

רבי אברהם דב נולד בשנת תק"ך (1760 לערך) באוקראינה. אביו, רבי דוד, היה "מגיד מישרים" בחמלניק. כבר בצעירותו התבלט בגאונותו ודבק בגדולי החסידות של דורו.

רבותיו: הוא היה תלמידם המובהק של אדמו"רי שושלת צ'רנוביל (רבי מנחם נחום ה"מאור עיניים" ובנו רבי מרדכי), וכן הסתופף בצלו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ("סניגורם של ישראל").

כמנהיג: כיהן כרבה של העיר אבריטש (Ovruch), ומשם נגזר כינויו. שמו יצא למרחוק כמנהיג חסידי וכאיש קדוש. בשנותיו האחרונות באירופה כיהן כרב בעיר ז'יטומיר.

החלום והעלייה לארץ ישראל

כל חייו היה ליבו של רבי אברהם דב היה בארץ ישראל. אך הוא לא הסתפק בגעגועים מרחוק, ובגיל מבוגר (סביב גיל 70), בשנת 1833 (תקצ"ג), קם ועשה מעשה: הוא עזב את כס הרבנות, נפרד מחסידיו ועלה לארץ ישראל.

הוא בחר להתיישב בצפת, שהייתה אז מרכז הישוב, והפך מיד למנהיג הקהילה החסידית בעיר. הוא פעל בשיתוף פעולה עם מנהיג הקהילה הליטאית ("הפרושים"), רבי ישראל משקלוב.

ימי הזעם בצפת והנס הגדול

תקופת כהונתו בצפת הייתה אחת הסוערות בתולדות העיר. הוא הנהיג את הקהילה דרך שלוש מכות קשות: "מרד הפלאחים" (ביזה ופרעות), רעידת האדמה הגדולה ומגפה (שבה הסתלק).

סיפור ההצלה ברעידת האדמה (1837): זהו הסיפור המפורסם ביותר הקשור בשמו. בכ"ד בטבת תקצ"ז, הכתה בצפת רעידת אדמה אדירה שהחריבה את רוב העיר וגבתה אלפי קורבנות. באותה שעה, התפלל רבי אברהם דב תפילת מנחה בבית הכנסת שלו. כשהחלה האדמה לרעוד והמתפללים המבוהלים רצו לברוח החוצה, קרא להם הרבי בקול גדול לרוץ דווקא אליו, אל אזור ארון הקודש, ולהשתטח על הרצפה. ברגעים הבאים, כל מבנה בית הכנסת קרס, למעט הקיר והאזור שבו הצטופפו הרב וחסידיו. הם ניצלו בנס, בעוד שאר המבנה הפך לעיי חורבות. עד היום ניתן לראות בבית הכנסת "אבריטש" בצפת את ההבדל בין הבנייה העתיקה לחדשה, זכר לאותו נס.

המגפה וההבטחה האחרונה

כשלוש שנים לאחר הרעידה, בשנת 1840 (תר"א), פרצה בצפת מגפה קשה. אנשים רבים מתו, והייאוש שלט בעיר ההרוסה. מסופר כי רבי אברהם דב, שהרגיש כי קיצו קרב, הבטיח לתושבים: "אני אהיה הקורבן האחרון של המגפה הזו". הוא נפטר ב-י"ב בכסלו תר"א (1840). מיד לאחר פטירתו, המגפה אכן נעצרה ולא הפילה עוד חללים.

מורשתו וספרו "בת עין"

רבי אברהם דב נקבר בבית העלמין העתיק בצפת, במערה הידועה עד היום כ"מערת הבת עין". קברו משמש עד היום מוקד עלייה לרגל, במיוחד ביום ההילולה שלו (י"ב בכסלו), ויש המייחסים לו סגולות לישועה ולזש"ק.

על הספר: ספרו "בת עין" נחשב לאבן יסוד בחסידות ומאופיין בדגש עצום על מידת הענווה ושפלות הרוח; אהבה יוקדת לארץ ישראל – הספר מלא בתיאורים על קדושת הארץ ועל כך שעיקר עבודת השם בשלמות יכולה להיעשות רק בה; פירושים על התורה בדרך החסידות והקבלה.

סעודת הבת עין

ידועה מאוד הסגולה לערוך סעודה ביום ההילולא שלו, כסגולה לזיווג, לזש"ק ולישועה בכלל, ורבים העידו כי נושעו בעקבות הסגולה הזו, הידועה כ"סגולת הבת עין" או "סעודת הבת עין".