מחשובי ופארי ירושלים העתיקה היה החסיד רבי דוד שכטר (אביו של הצדיק רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א). כסתו היתה מוטלת בין כל גדולי העיר, הרבנים והאדמורי"ם שקבעו את מושבם בקרתא קדישא והוא רכש את אמונם.
כמו רבים מתושבי ירושלים (וחסידי ברסלב בפרט), קנה לו ר' דוד שביתה אצל שריד בית מקדשנו הכותל המערבי. יום יום היה שוהה במקום שעות רבות, בהם התפלל, התבודד בינו לבין קונו ועסק בתורה.
יום אחד הבחין רבי דוד ביהודי מכובד היושב צמוד לכותל, ספר תהילים בידו והוא ממרר בבכי סוער שעה ארוכה… חלפה שעה, עברו שעתיים והבכי הולך וגובר, עד שרבי דוד התחיל לחשוש לשלומו – – –
כאשר עברו שלש שעות של בכיות מזעזעות את הנפש, חש אליו וניסה לדובבו בשאלה, על מה ולמה הינו בוכה כל כך?
לא קל היה לאותו יהודי להתחיל לדבר, אולם לאחר שנרגע קצת סיפר כי עומד הוא שבוע אחד בלבד לפני חתונת אחד מצאצאיו, בחודשים האחרונים ניסה לגייס את הכספים להוצאות החתונה והנדוניה, אולם כל הנסיונות עלו בתוהו, כעת ימים ספורים לפני החתונה עומד הוא בפני שוקת שבורה ואינו יודע איך ישא פניו.
וכי מה יכול לעזור רבי דוד שכטר, גם הוא עני ואביון מהודר שבמהודרים? והנה למרבה הפלא אומר הוא לאותו יהודי: "בוא איתי לביתי, ונראה מה אני יכול לעזור לך!"
לאמיתו של דבר, בפינה מוסתרת בביתו הסתיר רבי דוד סכום הגון עבור חתונת אחת מצאצאיו הוא… רבי דוד שהיה מחכימי דיהודאי לא רצה לסמוך על הרגע האחרון, במשך מספר שנים אגר פרוטה לפרוטה עד שעלה בידו לאסוף סכום שאיתו ניתן "לגשת אל השולחן". עתה עשה את חשבון נפשו, אמנם מדובר בכסף המיועד לעזור לו בשעת הדחק, אולם עדיין החתונה אינה עומדת בפתח, מנגד עומד לו יהודי זה ממש לפני החתונה ואין לו כלום.
השנים מגיעים לבית, רבי דוד סמך בבטחון מלא על השם יתברך, הוציא את אמתחת הכסף ומסרו בשלימותו לידי היהודי ההמום, שלא מצא מילים מתאימות להודות למטיבו.
באותו יום הלך רבי דוד כמנהגו להתפלל תפילת מנחה במנין אחד עם האדמו"ר הרה"ק רבי שלמה'קע מזוויל זי"ע. אך נכנס לבית המדרש ורבי שלמה'קע ניגש אליו ומבקש ממנו: "אנא ממך! גלה לי איזה מצוה קיימת היום? איזה דבר טוב עשית היום?"
רבי דוד שברח מכל פרסום וכבוד, ניסה להשיב בתמימות: "לא עשיתי כלום…" אבל רבי שלמה'קע נתן לו להבין כי אין לו ספק שהוא כן עשה היום איזה מצוה מיוחדת וביקש ממנו במפגיע לגלות לו מה היא.
"אם הרבי יודע שעשיתי משהו, אבל הוא אינו יודע מה היא המצוה – אז כנראה שאינו צריך לדעת…" – השיב רבי דוד נואשות, כשהוא מקוה כי הפעם יניח לו הרבי מזוויעהל.
כשראה רבי שלמה'קע כי אין הוא מסכים לגלות, שלף את נשק "יום הדין"; זה תקופה ארוכה שרבי דוד מנסה ללמוד איתו בחברותא, אולם הרבי שלמד בחברותות במשך כל היום עם כמה מחשובי ירושלים, עד היום לא הסכים ללמוד גם איתו. "אם תגלה לי בדיוק מה עשית היום – אלמד איתך בחברותא!" – הבטיח לו הרבי.
מול הבטחה שכזאת לא היה מסוגל לעמוד, בשפל קול סיפר על מה שהתרחש בכותל המערבי וההמשך בבית משפחת שכטר…
כאשר סיים את סיפורו התרגש האדמו"ר רבי שלמה'קע, וענה ואמר: "כאשר נכנסת כאן לבית המדרש, מיד ראיתי עליך הזדככות גדולה מאד, ראיתי שעשית מעשה טוב שתיקן את נשמתך הן בגלגול זה והן בכל הגלגולים הקודמים! כעת הנני מבין מה גרם לכך – – -"
לאחר התפילה הגיע במרוצה אחד מיהודי העיר להזכיר לפני הרבי מזוויעהל את זוגתו שהתקשתה בלידתה, פנה רבי שלמה'קע לרבי דוד שכטר שעמד מן הצד וציוה עליו להזכיר את האשה. כמובן שרבי דוד שוב סירב לעשות פעולה הקשורה לפרסום… בהסבירו כי היהודי הרי מבקש את ברכת הרבי ולא את ברכתו שלו, אולם רבי שלמה'קע ציוה עליו במפורש: "לא כן, אלא אתה תברך אותה, כי בעת הזאת הנך נקי ומזוכך לגמרי, בידך לברך את ישראל…"
(מפי המשפיע רבי אלימלך בידרמן שליט"א)
