יום שבעה עשר בתמוז בהיכל הישיבה בעיירה הליטאית 'ראדין'. הבחורים יושבים ושוקדים על תלמודם בהתמדה; למרות הצום משתדלים הם שמוחם ישוטט בתורה הקדושה, על אף שהפעם קשה הדבר שבעתיים עקב החום המעיק ההולך וגובר בתוך היכל הישיבה הצפוף.
שנים מהתלמידים לא עמדו בקושי, הם אחזו בעיצומה של סוגיה קשה ומורכבת הדורשת ליבון מעמיק ומרוכז. החום והצום המתיש עשו את שלהם, ומשכך החליטו לצאת קצת לאויר הצח מחוץ לעיירה, בכדי שתתבהר התמונה מתוך יישוב הדעת, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה כח:) "שמעתא בעא צילותא".
הבחורים יוצאים לדרך כשהם משוחחים ומלבנים יחדיו את הטעון ליבון, עד שלא הרגישו עד כמה הרחיקו לכת. הם המשיכו לצעוד בין השטחים החקלאיים מחוץ ליישוב – ולפתע שמעו קול בלתי מוכר הקורא להם לשלום. היה זה הגוי, שהשדה בו הילכו נמצא בבעלותו. הם השיבו לו לשלום, והתכוננו לשנות את כיוון הליכתם ולחזור מיד העירה.
ואז, ללא הודעה מוקדמת, שאל אותם הגוי שאלה שהשאירה אותם המומים ומופתעים:
"איך מרגיש ישראל מאיר?" – – –
השנים לא האמינו למשמע אזניהם; גוי זר שואל לשלום רבם הנערץ רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה'חפץ חיים' מראדין, ועוד מעיז לבטא את שמו הפרטי כמי שמכירו מאז ומעולם…
הגוי שהבחין בארשת ההפתעה שעל פניהם, הבין שהוא חייב להעניק להם הסבר על פשר שאלתו:
"בוודאי מעוניינים אתם לדעת כיצד מכיר אני את רבכם ואף יודע את שמו. הסכיתו ושמעו:
"מדי בוקר עם עלות השחר יוצא אני מביתי לכאן ומתחיל לעבד את השדות שברשותי. יום אחד, כאשר התקרבתי לשדה, שומע אני מכיוון היער הסמוך קולות מוזרים של יללות אשר נדמו לי כקול של זאב. פחדתי וחששתי שהזאב עלול לחדור לעבר דיר הצאן שברשותי. לא השתהיתי, תפסתי מקל ורצתי לכיוון הקולות בכדי להבריח את ה'זאב' מהמקום.
"אני מתקרב יותר ויותר לעומק היער, ואז השתוממתי להווכח שאין אלו קולות של זאב; היו אלו קולות אנושיים של אדם השוכב על אדמת היער וממרר בבכי – – –
"לאחר שנרגעתי מהמחזה שהתגלה לנגד עיני, נגשתי קרוב לאותו אדם ודרשתי ממנו שיסביר לי תיכף ומיד מה הוא מחפש כאן ביער ועל מה ולמה ממרר הוא בבכי?
"אותו אדם קם ונעמד על רגליו, והנה רואה אני בו יהודי מבוגר בעל זקן ופיאות, עיניו אדומות מבכי. וכך אמר לי:
"בבקשה ממך, מחול לי על שהפרעתי לך. שמי הוא 'ישראל מאיר' ואני גר כאן בעיירה ראדין הסמוכה. לאחרונה הדפסתי ספר שמסביר את ההלכות של היהדות, ולכן באתי לכאן להתבודד ולבקש מבוראי, שהספר לא יגרום מכשול לאף יהודי בגללי, ושבני האדם לא יטעו בהבנת ההלכה חס ושלום" – – –
הגוי סיים את סיפורו בפני הבחורים כשהוא מפטיר:
"עד היום אני אחוז התפעלות עד כמה אדם מסוגל לדאוג עבור עמו"…
היה זה עם סיום הדפסת ספרו הגדול ה"משנה ברורה", שבמשך עשרות שנים עמל ויגע על חיבורו, להקנות את ההלכה הברורה והצרופה לכלל ישראל.
החפץ חיים ידע את הסוד הגדול: רק על ידי התבודדות ותפילה אישית, בין האדם לבין קונו, אפשר לפעול להשלמת המטרה, שעם ישראל יצעד על פי ההלכה ושלא ייגרמו שום מכשולים חס וחלילה.
כי אכן כך היה מנהגו הידוע והמפורסם, בכל עת שהיה צריך לישועת ה' היה מתבודד בחדר מיוחד או מחוץ ליישוב, ושופך את כל לבו לפני ה' יתברך כדבר איש אל רעהו. ונוראים הסיפורים שהתהלכו בפי תלמידיו שלפעמים היו שומעים את דיבוריו וטענותיו של החפץ חיים לבוראו.
לאחר תפילה שכזו, אין זה פלא שספר ה'משנה ברורה' הוא כיום ספר היסוד בהלכה, המקובל והנפוץ ביותר בקרב עם ישראל.