מודעות הענק משכו את עיני העוברים והשבים, רבים התגודדו לידן וקראו את אשר נכתב בהן: "הצגת ליל הסדר, מחזה משעשע שלא ישכח מלבכם ימים רבים. על ידי מיטב הבמאים והשחקנים. בואו בהמוניכם!"
הימים הם ימי השילטון הקומוניסטי באומן. כמו בכל עיר בברית המועצות, היו שני סוגי יהודים: כאלו שדבקו במסירות נפש בשמירת התורה והמצוות חרף הסכנה שבדבר; וכאלו שלדאבון לב נסחפו עם רוחות הזעף הסוציאליסטיות שניערו מעליהם כל זכר יהדות.
לא מעטים מהם קיימו בהידור את מאמר חז"ל: "למה נמשלו ישראל לכוכבים ולעפר? שכשעולין – עולין עד לכוכבים; וכשיורדין – יורדין עד לעפר"… אלה האחרונים הפכו לחוד החנית במלחמת השלטונות בקדשי ישראל ולא בחלו בשום דרך, כולל הצגות היתוליות שתוכנן הפיכת מצוות התורה ללעג ולקלס.
וכאן אנחנו מגיעים למודעות הענק המבשרות כי "ההצגה הגדולה – הצגת ליל הסדר" הגיעה לעיר.
מובן שמי שעמדו מאחוריה היו יהודים מן הסוג השני, אלא שכבר נאמר: "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא", גם יהודי הנראה כגרוע שבגרועים הרי בעמקי נשמתו מהבהב ניצוץ קדוש של אמונה.
יעידו על כך צמד השחקנים מ'הצגת ליל הסדר' שפקדו את ביתו של רבי לוי יצחק. אך בל נקדים את המאוחר.
בביתו יושב רבי לוי יצחק בנדר, מגדולי חסידי ברסלב, וסועד עם בני משפחתו את סעודת שבת חול המועד פסח. לפתע, נקישות על הדלת. ניגש רבי לוי יצחק ופותח. מולו עמדו שני יהודים גלויי ראש וגלוחי זקן. "שבת שלום וחג שמח" ברכוהו. השיב להם רבי לוי יצחק לשלום, אם כי ניצוץ של חשד כירסם בלבו: מי יודע מי הם? אולי שוטרי חרש, בלשי הנ.ק.וו.ד?
באותם ימים קינן החשש בלבו של כל יהודי חרד, שמא עוד קט יאסרוהו "בעוון שמירת יהדות".
כאילו כדי לאשש את חששו, פנו אליו השניים בשאלה: "האם תוכל לתת לנו מצות לחג?"
'אכן, כפי שחשבתי, מדובר באנשי המשטרה החשאית. מה אעשה? מאין יבוא עזרי?' – הרהר.
למרות סערת לבו, שמר על ארשת פנים שלווה: "מצות?! על מה הנכם מדברים? אין בביתי דבר כזה!" אך השניים לא סבו על עקבותיהם; הם נשארו נטועים על עמדם, ולהפתעתו הבחין רבי לוי יצחק בהבעת צער ואכזבה על פניהם; לא שנאה, לא מבע עיקש של רודפי דת, אלא פשוט צער אמיתי – – –
בנימת תחנונים החלו מספרים לו מה הביאם הלום: "דע לך יהודי יקר, כי מעולם לא נכשלנו באכילת חמץ בחג הפסח, זה מבחינתנו קו אדום שאיננו חוצים אותו. נודה ונבוש, כי אכן הגענו אל העיר למטרה מבישה ביותר, להשתתף ב'הצגת ליל הסדר'; שלא בטובתנו נגררנו לעשיית שחוק והיתול מן החג הקדוש ומצוותיו".
רבי לוי יצחק לא ידע את נפשו. טביעת עין לו; יודע הוא להבדיל בין סוכני נ.ק.וו.ד המתחזים לאנשים תמימים, לבין יהודים תועים שבתוך לבם מפכה מעיין טהור של אמונה בה'.
בקשב רב האזין לשיח ליבם של זוג השחקנים היהודים: "אומנם נראים אנו כגויים לכל דבר, אך באין רואה שומרים אנו על מצוות החג. איש אינו יודע על כך, לא הבמאים ואפילו לא חברינו הקרובים למקצוע. באנו אליך לאחר ששמענו שאצלך נוכל להשיג מצות מהודרות. אנא ממך, אל תשיב את פנינו ריקם!"
בעוד רבי לוי יצחק מופתע ממה ששומעות אוזניו, המשיכו השניים: "היום הוא שבת קודש, איננו יכולים לשלם לך, אך האמן לנו, לאחר צאת השבת נופיע שוב בביתך וניתן לך את מלוא התשלום על המצות".
"המתינו כאן מספר רגעים", אמר להם רבי לוי יצחק, ונעלם אל תוככי הבית.
האנשים הביטו זה על פני זה: האמנם הוא יאמין לנו וייתן לנו את מבוקשנו?
לא חלף זמן רב, ורבי לוי יצחק ניגש לפתח הבית כשידיו אוחזות בחבילת מצות עטופות היטב והגיש אותה לשני ה'שחקנים'.
ניצוץ השמחה שהבליח מעיניהם לא נעלם מעיניו: שמחה אמיתית של יהודים החפצים לעשות רצון יוצרם.
לאחר צאת השבת חזרו השניים אל ביתו ופיהם מלא תודות וברכות. הם שילמו לו את הסכום שביקש ואף קנו אצלו מצות נוספות שיספיקו להם להמשך החג.
זמן רב לאחר שעזבו את ביתו, עדיין היה רבי לוי יצחק נתון תחת הרושם העז, שהותירה בקרבו הפגישה עם שני היהודים הנראים כרחוקים מיהדות, אבל מסתבר כי מים רבים לא הצליחו לכבות את שלהבת אמונתם בבוראם.
כל ימיו היה מספר סיפור זה, כדי להמחיש עד כמה לא ניתן 'לומר פירושים' על יהודי, אפילו אם הוא נראה כאחד שכל מטרתו להתלוצץ מן המצוות. שכן אין זו אלא 'תחפושת' בעלמא…
