שעת רעוא דרעוין. זה עתה סיימו את תפילת המנחה ב"שטיבל" ב"תל ארזה", והחסידים מנצלים את הרגעים שבין מנחה לסעודה שלישית לעיון בספר או הקשבה לאימרה נאה מכבשונו הענק של רבינו.
האזניים כרויות לפרפראות וטעמים חדשים מן הקנקן הישן שבפי החסידים הותיקים והצעירים גם יחד.
בחוץ משתובים הנערים. זה עתה שבו מ"חברת תהילים" ושקית ממתקים בידו של כל אחד מהם. הנערים מלקקים בשקיקה מן ה'קרטיב' הקריר המרענן את החיך בחום היום.
גבאי בית המדרש עורך את השולחן בזריזות, חלות, סלטים ומליחים לסעודה שלישית, והקהל יוצא ליטול ידיו.
*
החסיד הקשיש, הגאון המקובל רבי אלחנן ספקטור זצ"ל, פאר המתפללים אך ה"שפל" שביניהם בעיני עצמו, אשר התגורר בקרבת מקום, נהג גם כן להגיע לסעודה שלישית בבית מדרש זה. עכשיו אחר שנטל ידיו וברך "המוציא" על לחם משנה, קרב אי מן מן היושבים על יד השולחן את הצלוחית עם סלט הטחינה אל עבר רבי אלחנן.
בתוך כך נכנס פנימה ילד מן הילדים, פניו סמוקות מחמת חום היום, חולצתו מוכתמת ומשתרבבת ממכנסיו, וכפות ידיו אדומות מצוף הקרטיב האדום שנטף עליהן.
הילד ניגש במרוצה אל השולחן, ובראותו את הצלוחית על יד מקום שבתו של ר' אלחנן, לא הירבה לחשוב, ולפי שרצה לטעום מן הטחינה, שלח אצבע אדומה, הצבועה, כנ"ל, מצוף הקרטיב, וטבל אותה בטחינה כדי לעמוד על טעמה.
ר' אלחנן, עדין הנפש, שראה במעשה הנמהר של הילד, דחף קלילות את אצבעו הנוטפת של הילד מצלוחית הטחינה.
הילד נמלט מן המקום וסעודה שלישית המשיכה כהרגלה.
*
יום שישי בבקרו של יום. אנשים נחפזים, חנויות המזון שוקקות. יהודים בוחרים חלות יפות-מראה לכבוד שבת, יין, משקאות ומיני תרגימא.
בין ציבור הקונים בולטת הדרת פניו של רבי אלחנן ספקטור.
מה לו לחסיד הקשיש, הגאון העצום רבי אלחנן, מחשובי החסידים, במדור למיני מתיקה?
משוטט הוא בין המדפים וממלא שקית בצבעונים מתוקים, כדורי שוקולד וכדומה, משלם וחופז החוצה.
*
שעת רעוא דרעוין של השבת הבאה. על יד ה"שטיבל" ב"תל ארזה" משחקים ילדים. והנה מגיע רבי אלחנן ספקטור. אבל שלא כתמיד אינו נכנס מיד לבית המדרש. הוא עוצר ומביט בעין בוחנת בילדים המשחקים.
הבאים ל"שטיבל" מברכים אותו בדרך ארץ בשבתא טבא, אמנם עמידתו בחוץ והתבוננותו בילדים המשחקים מעוררת מעט השתאות, אך איש אינו מהין לשאלו על כך.
כעבור כמה דקות נכנס רבי אלחנן לבית המדרש ויושב במקומו הקבוע. אבל הוא אינו רגוע ומיושב כהרגלו. מדי פעם מיטיב הוא את משקפיו ומביט סביבו, בפרט כאשר הדלת נעה על צירה ומישהו נכנס.
השולחן כבר ערוך לסעודה שלישית, אי מי מקרב צלוחית טחינה לעבר מקום-שבתו של רבי אלחנן. הציבור יוצא לנטילת ידים ורבי אלחנן עדיין אינו רגוע, מביט סביבו, מביט לעבר הדלת, ולפתע קם ממקומו וניגש לאברך אחד ממקורביו.
"אולי, פונה הוא אליו וארשת רצינות מתוחה על פניו, תוכל לסייעני… לפני שבוע נהגתי שלא כשורה באחד הילדים שנגע באצבעו בטחינה… הילד בוודאי נעלב וצריך אני לפייסו, אך איני מכירו ואיני מזהה אותו בין הילדים, שמא תוכל לסייע לי?"… – מסיים הוא במעט מבוכה.
האברך אינו יודע נפשו. הוא מעביר בעיני רוחו את ילדי המקום, ועיניו אורות. "ללא ספק זה הוא"… מתחייך הוא.
"מנדל'ע" פונה הוא לאחד הילדים שנכנס זה עתה לבית המדרש בפנים משולהבות וחולצה מוכתמת. "בא הנה לרגע".
הילד מביט באברך, בזווית עינו קולט הוא כי רבי אלחנן עומד על ידו, ומהסס לגשת… אבל רבי אלחנן זיהה בו כבר את הילד הנכון… הוא פוסע לקראתו, רוכן לעומתו ומגיש לו שקית ממתקים. "הא לך, הוא אומר לו ברוח פייסנית, בשבוע שעבר פגעתי בכבודך, אנא סלח לי"…
"אני סולח" מגמגם הילד סמוק הפנים ואץ החוצה מצוייד בשקית מלאה ממתקים משובחים…
"ב"ה" – מלחש רבי אלחנן בינו לבינו…
איזה מידות תרומיות.
הלוואי שנלמד מהם ונזכה להגיע לדרגה כזאת…