חורף שנת תש"ט (1949) הכה במלוא עוזו במעברת העולים שבגבעת אולגה, סמוך לחופי חדרה. רוחות עזות טלטלו את יריעות הבד העבות, מאיימות לעקור את האוהלים והצריפים ממקומם. בפנים הצטנפו עשרות משפחות, עולים שזה עתה הגיעו ממרוקו עם חלום גדול על ארץ ישראל, ומצאו עצמם נאבקים בקור חודר עצמות ובבוץ טובעני שבלע את השבילים הצרים. בכל פעם שהגשם התחזק, זרמו מים פנימה והיכו בתחתית סירי האלומיניום שהונחו על הקרקע הבוצית. הייאוש החל לחלחל, והדכדוך איים לכבות את תקוותם של השוהים במקום.
אבל בתוך האפלה והדוחק, פעם לב אחד שהקרין חום על הסביבה כולה. היה זה רבי יצחק אבוחצירא, ה"באבא חאקי" (אחיו של ה"באבא סאלי"), שעשה גם הוא את המסע הארוך מארפוד שבהרי האטלס אל אוהלי המעברה. מדי יום עבר בין האנשים, עודד את רוחם והזכיר להם שדווקא עכשיו, בתוך הקושי, אסור לאבד תקווה. "ישועת השם קרובה לבוא", נהג לומר, "בקרוב נצא מאפלה לאורה גדולה".
אך המציאות לא פסחה גם על אוהלו שלו. העוני היה כבד, ולעתים לא נותרה בבית אפילו פת לחם. באחד מימי שישי, כששבת הלכה והתקרבה והכיסים היו ריקים לחלוטין, פנתה אליו הרבנית וביקשה עצה וכסף להוצאות השבת. בתגובה, פתח הבאבא חאקי בדברי חיזוק נלהבים על כוחה של האמונה ועל החובה לבטוח בקב"ה גם ברגעים החשוכים ביותר.
הרבנית, שליבה היה מר עליה מן הדוחק, הקשיבה לדבריו ולבסוף הפטירה בכאב: "הרי כתוב 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'. את הביטחון העצום שלך אני רואה בחוש, אבל היכן החסד? מתי כבר נזכה לראות אותו מופיע?"
"דעי לך," השיב לה הרב בשלווה, "שאנחנו עומדים כעת בניסיון. אם נחזיק מעמד, נישען על אבינו שבשמיים באמונה מוחלטת ולא ניתן לספקות לחדור – החסד יגיע במהרה."
זמן קצר לאחר מכן, יצאה הרבנית אל מחוץ לאוהל. להפתעתה העצומה, נח שם על האדמה שטר של עשר לירות – הון של ממש באותם ימים קשים. מלאת התרגשות היא מיהרה פנימה, הציגה את השטר לבעלה וקראה בשמחה: "הנה, עמדנו בניסיון והחסד הגיע!"
אבל הבאבא חאקי התבונן בשטר וצינן את התלהבותה. "אנחנו עדיין בעיצומו של הניסיון," אמר בשקט. "מבחינת ההלכה היבשה אולי מותר לנו להשתמש בכסף הזה, שכן מי שאיבד סכום כזה במעברה ודאי כבר התייאש ממנו. אבל מצופה מאיתנו לנהוג לפנים משורת הדין ולהכריז על האבדה. איך נוכל לשבת בשבת ולהתענג על אוכל שנקנה במחיר דמעותיו וצערו של יהודי אחר?"
המילים עוד הדהדו בחלל האוהל, ולפתע נשמע קול מבחוץ. היה זה דוור המעברה, שהחזיק בידו מכתב רשום הממוען לבאבא חאקי. הרב פתח את המעטפה, ובתוכה חיכתה לו המחאה על סכום כסף נכבד, שנשלחה אליו אישית.
חיוך רחב עלה על פניו של הבאבא חאקי. הוא פנה אל אשתו ופניו מאירות: "הנה, עכשיו באמת הגיע החסד! הוא הגיע בזכות האמונה, בכוחו של הביטחון, ובעיקר – בזכות העמידה בניסיון."
(ע"פ עלון "השגחה פרטית" 194)
