רבי ישעיה (ב"ר משה) מקרסטיר

שלמות בחסד, שלמות בנתינה.

סיפרו תלמידיו: כאשר הסנדלר הביא לו נעליים חדשות, מפני שמנעליו של הרבי נקרעו, באותה שעה הבחין הרבי שאחד מעניים שהתגורר בביתו נעליו קרועות, והביא את הנעלים ללא אומר ודברים לאותו עני, כשהוא מזמין מהסנדלר זוג נוסף. הסיפור חזר על עצמו גם בזוג הנעלים הבא, ורבי ישעיה נזקק לשלם לסנדלר מספר רב של פעמים, עד שזכה לזוג נעליים חדש.

החסד של הרבי לא הפסיק לרגע והפך לדרך חיים מאירה של "חסד לפניו יהלך." גם לפני התקיעות בראש השנה, היה עומד וחותך עוגות ופורס אותם עבור הציבור. כששאלו אותו על כך, השיב: "הצדיקים הגדולים עוסקים כעת בכוונות ("רזין דרזין"), אבל אני יהודי פשוט, מתעסק בעניין 'לשובע ולא לרזון"…

עבודה גדולה ויתרה, היה עובד רבי ישעיה זיע"א בסעודת מלווה מלכה, סעודה רביעית דדוד מלכא משיחא. אם בימי חול ובשבתות היו סמוכים רבים לשולחנו, הרי שבסעודה זו היו באים כפליים. הרה"ק רבי ישעיל'ה היה עורך סעודה זו מצאת השבת ועד השעות המאוחרות של הלילה, ושם הייתה מורגשת השראת שכינה כפשוטה.

מאריך היה הרה"ק מקרעסטיר בסעודה זו בדברי תורה, בפירושיה וסודותיה והאוזן לא היתה שבעה מלשמוע.

המוני החסידים והמקורבים שהיו סמוכים על שולחנו, בלעו בצמא את דבריו ושאבו מהם דעת, חכמה ועידוד לכל ימות השבוע.

למרות כל זאת, היה רבי ישעיל'ה דואג באופן אישי לכך שלאיש מהם לא יחסר מזון, שכולם יאכלו וישבעו ויסעדו את ליבם מסעודה זו, מזון לתחיית המתים. יהודים שעוד חיו בדור שלנו, ידעו עוד לספר על סל החלות שהיה מונח למרגלותיו מתחת לשולחן, ממנו היה מוציא חלות ומחלק לכל המשתתפים – רבים ככל שיהיו. כל אחד שהגיע קיבל חלה, והכמות לא נגמרה מעולם.

רבינו אף גילה פעם טפח מהתופעה המופלאה והסביר, כי את סל החלות הוא מניח דווקא מתחת לשולחן משום שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. כך, מתחת לשולחן היה נחבא הפלא והמופת, המהלך העל טבעי לו זכה מעל לדרך הטבע.

כה גדולה הייתה מעלת סעודה רביעית בעיניו, עד שביקש בצוואתו לחרוט על מצבתו את המילים הבאות: "לחם רב עבד לסעודת דוד המלך ע"ה הרבה זבח ונסכים."

ענוותנותו הייתה מופלגת ונדירה. את גדולתו בתורה הסתיר, ולא פעם היו שהרהרו אחריו בשל כך. כשהיה עורך את השולחן הטהור, לא היה אומר דברים משל עצמו, אלא היה מקריא מהספר "נועם אלימלך," כלשונו, ללא הוספת שום ביאור. גם משמשיו ובני ביתו הסתיר את למדנותו, והללו סיפרו כי נאלצו להתחזות לישנים, כדי להבחין ברבי לומד בעמל מופלג אל תוך בדידות מזהרת של קרבת אלוקים והעמקה בתוה"ק.

כאשר נפטרה הרבנית, אשתו הראשונה, והרבי החל לחפש זיווג שני, הציעו לפניו אישה מאחת המשפחות החשובות והמיוחסות של הונגריה, אך הוא סירב לכך. "אני צריך רק אישה פשוטה כמוני," הסביר לשדכן שהעלה את ההצעה.

כשאחד מחסידיו רצה להתנדב ולשמשו, הפטיר לעברו, 'אין אני מחפש גבאי, אלא יהודי צריך פרנסה שישמשני ואני אשלם לו.'

הכנותיו של הרבי לשבת החלו ביום חמישי, אז היה מחלק צדקה לעניי העיר והסביבה. כשבמקביל, הרבנית ע"ה מחלקת בשר וחלות לעניים הרבים. הרבי עצמו היה עומד על יד הסירים, מוסיף עצים לתנור ומלח בתבשילים. על שולחנו סעדו עניים רבים, כשהרבי עצמו עובר ביניהם פורס בפניהם את המנות הרבות ושומע את צרותיהם.

גולת הכותרת של השבתות אצל הרבי, הייתה כאמור סעודת המלווה מלכה, אליה נהרו יהודי המחוז. בערבי פסחים היה נוהג בהידור רוב מצוות קמחא דפסחא, והיה שולח יין, בשר, דגים ומצות לעניי האזור ואף לעניים המתגוררים באזורים אחרים, ולא פעם נאלץ לקמץ בהוצאות בני משפחתו וללוות עבור כך כספים רבים.

הרבי עצמו, שכאמור כיבד כל יהודי, כיבד אף את גויי הסביבה, גם את הפחותים שבהם. לשאלת חתנו, מדוע הוא מקדים שלום לגויים, הסביר: "בשלמא יהודים הבאים בין הגויים לפרנסתם חשים את עול הגלות היטב, אך אני שיושב בטח על מקומי, היכן אני מרגיש זאת? על ידי שאני מקדים להם שלום, אני חש בחשיבותם וממילא מרגיש אני בעול הגלות."

סיפורי המופתים התגלגלו מתחת לשולחנו דבר יום ביומו. סיפורי מופת שעברו מפה לאוזן ידעו לספר על סיר של תבשיל שאינו מתרוקן אף פעם, על מזון שאין לו גבולועל ישועות שהתחוללו בחדרו. הכל בכוח אותה צדקה, נתינה עד מסירות נפש של ממש.

כאמור, בגלל ענוותנותו הרבה, לא הותיר אחריו ספרים או חידושי תורה, אך שמו התפרסם ביתר שאת בכל תפוצות ישראל גם לאחר פטירתו, בזכות מופת ההצלה ממכת העכברים, כשתמונתו תלויה בבתים במלונות ובמחסנים רבים עד ימינו אנו, כסגולה נגד עכברים. כשמנסים לברר את פשר העניין, ואת המקור לכך, מגלים שני סיפורים שונים, שביניהם עובר כמובן חוט מקשר אחד: עכברים.

לפי אחת הגרסאות, יהודי בעל אסם תבואה גדול, הגיע להתלונן בפניו על כך שמאות עכברים פשטו על מחסניו, וכל מה שעשה לגרשם לא עלה בידו. הרבי קרא לשנים מנכבדי העיירה, והקים מושב בית דין מיוחד, שם גזר על העכברים שיעברו לאסם של השכן הגוי, וכך היה.

גרסה אחרת מספרת על כך שיהודי ערק מהצבא ובשל כך נגזר עליו מיתה, משפחתו באה להתחנן לפני הצדיק, והוא הבטיח להם כי יפעל לישועתם. ואכן, כאשר שמש בית המשפט בא לעלות את תיקו של היהודי מחדרו של השופט, הוא גילה להפתעתו כי התיק נאכל כולו על ידי… עכברים.

בהמשך, הפכה התמונה עצמה של דמותו הק' לסגולה ושמירה מוכחת מנוכחות ומנזקי עכברים. המעשה שעבר מפה לאוזן ביהדות הונגריה, עסק במעשה שהיה אצל רבי ישעיל'ה, עת הגיע לשולחנו יהודי במצוקה שסיפר על מכת עכברים הפוקדת את ביתו ומכלה את ממונו. הרה"ק מקרעסטיר העניק לו בחשאי את תמונת קדשו, הורה לו לתלות אותה בפינת ביתו, ומאז לא נראה באותו בית ולו קצה זנבו של אותו מכרסם אפרפר…

ומני אז, לאות ומופת נהיה הדבר, כאשר נגלה לעין כל כיצד המזיקים פחדו מפניו ויראו מתמונת קדשו אשר רב כוחה בשמי מעלה במצוות חסד, נתינה וצדקה.

"פשיטא," הסבירו תלמידיו הגדולים, מהם גדולי ורבני יהדות התקופה בהונגריה, "הניגוד הקיצוני ביותר למעלה החסד ולמצוות הצדקה, נעשה כידוע על ידי אותם בעלי חיים זעירים, אותם מכנים חז"ל 'הני עכברי רשיעי.' ענין הגזל והעושק נפוץ הוא אצל העכברים אשר גונבים להם מכל הבא ליד ומזיקים מבלי שתהיה שליטה עליהם. רק מי שניחן במעלת החסד הנמצאת בניגוד הקיצוני ביותר מולם, רק מי שמעניק ונותן לאחרים, הוא זה שיכול לעמוד מול אותם מזיקים. ממנו הם בורחים, ממנו הם מפחדים." כך התפשטה הסגולה הבדוקה, הנפוצה אף בימינו אנו ומקובלת בקרב כל קהילות ישראל.

כבן לפני אביו

פעם אחת עבדו פועלים יהודים בבית רבי ישעיה מקרסטיר, ולפי הערכתם עמדו לגמור מלאכתם בסביבות השעה שש לפנות ערב. ורבינו הבטיחם שמיד כאשר יסיימו את עבודתם ישלם להם את שכר עבודתם, כדין תורתינו הקדושה, ואכן, רבי ישעיה הכין את סכום הכסף שעליו לשלם להם.

אולם בינתיים נכנסה לביתו אלמנה אומללה וביקשה נדבה. ליבו הרחום של רבי ישעיה לא עמד בצערה והוא מסר לה את כל הסכום שהכין עבור הפועלים, תוך שהוא בוטח בה' יתברך שיזמין לו כבר כסף עבורם.

השעה חמש בערב כבר הגיעה, ולרבינו עדיין לא היה הכסף לתשלום לפועלים. רבינו, שחשש מאוד לעבור על איסור של "בל תלין פעולה שכיר", נכנס לבית הכנסת ותוך שהוא מתהלך אנה ואנה שפך שיחו לפני בורא עולם כבן לפני אביו, בזו הלשון: "רבונו של עולם, אתה יודע את האמת שאין רצוני חלילה לעבור על לאו של בל תלין. אבל מה אעשה, ואין בידי לפורטה אפילו שווה פרוטה? אנא, ה', הזמן לידי הסכום הדרוש לי שאוכל לשלם להם בזמן!"

ובעודו עומד ומבקש, נכנס יהודי לבית המדרש, ניגש לרבי ישעיה'לע והתחיל לשוחח עמו. רבינו הלך עמו לקצה בית המדרש, ולאחר שיחה של כמה רגעים הוציא היהודי צרור כסף מכיסו ומסרו לרבינו. למרבה הפלא – היה בו את הסכום המדויק אותו היה רבינו צריך לתשלום לפועלים

הסתלקותו לשמי מרומים…

ביום ג' באייר התרפ"ה נסתלקו המאורות הקדושים, ונשמתו של רבי ישעי'לה עלתה השמימה בסערה. טרם פטירתו, השיב לשאלת חתנו, "איך אתה מניח אותנו לאנחות?!" – "מי שיבוא לביתי ייוושע."

בשנים האחרונות נגאל הבית של רבי ישעי'לה, על ידי בני משפחתו, ובמקום הוקמה הכנסת אורחים בנוסח הצדיק הפלאי ומחייה הנפשות. בצמוד, נרכש בית נוסף, עבור מקום לינה ליהודים הרבים, כשמקווה מהודרת הוקמה גם היא בסמוך.

למרבה הצער, רבים מיהודי ארץ ישראל אינם מודעים לכוחו הגדול של רבי ישייע'לה, ומבחינתם מדובר בדמות 'הרבי מסגולת העכברים' ותו לא. עם זאת, דווקא ביהודי ארצות הברית ואירופה, פשט שמו ורבים מהם נוהרים אל קברו. הסיבה לכך היא כיון ששמו של רבי ישייע'לה התפרסם בקרב יהודי הונגריה, כך שבארצות הברית ובאירופה, היכן שיש קהילות מסודרות של הונגרים, כחסידי סאטמר וכדומה, ישועתו עדיין ידועה. שמו פשט גם בקרב יהודים בני עדות אחרות, אך בארץ ישראל אין קהילות מגובשות מספיק של הונגרים, כך ששמע הצדיק הפלאי ופועלו המסוגל לא התפרסם כראוי. עם זאת, בשנים האחרונות ניתן לראות תנועה ערה של יהודים הבאים מישראל להעתיר ולבקש ביום היארצייט ג' אייר.

זכותו הכבירה של מלאך האלוקים ועמוד החסד, תעמוד לנו ולכל בית ישראל, אמן.