דרכו של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב היתה, לקום השכם בבוקר כל אימת שנזדמנה לו מצוות ברית-מילה. מלבד פעם אחת, שבה קיים מצווה זו באיחור רב.
היה זה כשנולד נכדו, בן בתו, ביום ד' בשבט שנת תקס"ז. לשמחת הברית התקבצו ובאו אנשים רבים וחשובים, תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה. אך למרבה הפלא התמהמה רבי לוי יצחק לבוא. זמן רב חיכה לו הקהל לבואו, ורק ארבע שעות לאחר חצות יצא הרבי מחדרו, מל את הנכד וקרא שמו: "משה יהודה לייב".
לאחר הסעודה שאלו חתנו אבי הבן, אם יוכל לגלות לו מה עיכבו מלבוא, ועל שם מי קרא את הילד. סיפר רבי לוי יצחק את הסיפור הבא לכל המסובים שהקשיבו באוזניים כרויות:
היום, כשהשכמתי בבוקר כדרכי והתכוננתי להכניס את נכדי לבריתו של אברהם אבינו, ראיתי חושך גדול שמכסה את העולם. נודע לי כי שר וגדול נפל בישראל; הצדיק רבי משה יהודה לייב מסאסוב נסתלק לעולמו.
עודני יושב אבל וחפוי ראש, שמעתי קול יוצא ומכריז: "פנו מקום לרבי משה יהודה לייב בן רבי יעקב, וצאו לקבל את פניו!" לקול הכרוז התכנסו ובאו נשמות קדושות וטהורות שיצאו להקביל את פני הצדיק.
כשהגיע רבי משה לייב מוקף בנשמות הצדיקים, נשמע פתאום קול זעקה שהלך מסוף העולם ועד סופו. באותו רגע עזב את החבריא קדישא ורץ לעבר הקול, עד שהגיע בעקבותיו אל פתחו של הגיהינום ונכנס לתוכו.
באותה שעה התעורר רעש גדול בעולם העליון על שרבי משה לייב הצדיק הלך לגיהינום. מיד ניתנה פקודה לשרו של גיהינום שלא יבעיר את האש, כל זמן שהצדיק מצוי שם.
בא השר אל רבי משה לייב וביקש ממנו לעזוב את המקום, מכיוון שכל זמן שהוא כאן אין לו רשות להשתמש באש. השיב לו הצדיק: "לא אזוז מכאן עד שיצאו עמי כל הנשמות הנמצאות כאן". שאל אותו השר: 'וכל זה למה?' השיבו רבי משה לייב: "בהיותי בחיים עסקתי בפדיון שבויים והצלתי נפשות רבות, לפיכך ברצוני גם כאן להציל נפשות משביין".
הלך השר אל בית דין של מעלה וסיפר על טענתו של רבי משה לייב, אלה החליטו להביא את המשפט לפני כסא הכבוד. כשהגיע שליח בית הדין אליו והודיע לו על ההזמנה, השיב הצדיק: "כל ימי חיי החזקתי במצווה אחת ומסרתי נפשי עליה – ועכשיו, כאן בעולם האמת לא אקיימנה?! לא אזוז מכאן עד שאקיים מצווה זו" והתעקש לעמוד על מקומו.
אחר נשא עיניו אל כסא הכבוד ואמר: "ריבונו של עולם! אתה יודע כמה גדולה מצוות פדיון שבויים, ומרוב חשיבותה קיימת אותה בעצמך, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, שהרי כשהיו ישראל במצריים ירדת בכבודך לפדותם מבית עבדים . אני במידתך אחזתי; כל ימי טרחתי במצווה זו וכל השבויים היו כשרים בעיני, לא הבדלתי בין צדיק לרשע, וכאן מצאתי כל כך הרבה שבויים, על כן רצוני לקיים את אותה המצווה. ואם לאו, מוטב לי להישאר עמם בגיהינום ולסבול כמותם, מלישב עם הצדיקים ולהנות מזיו השכינה".
מייד פסק הקב"ה שכמנין השבויים שפדה רבי משה לייב בחייו, יוכל לפדות גם כאן. יצאו גדודי נשמות מהגיהינום והוא בראשם, כשהוא מביאם לגן עדן.
כאן סיים רבי לוי יצחק את הסיפור הנורא.
(מקור: 'אוצרות', ספר 'ארץ החיים')
