בספר "נפלאות אשר" מובא מה שסיפר ר' חיים גראס נ"י מהעיר ערלוי, מעשה ששמע מאביו ע"ה:
מעשה שהיה בעיר מדיאש (Mediaș), עם אחד מעובדיו של גביר מפורסם בשם פלדמן. באותה העת, אירע אסון בבית רב העיר מדיאש – אשתו הרבנית חלתה במחלה קשה ומסוכנת ל"ע. הרב, בצר לו, פנה אל הגביר פלדמן וביקש ממנו טובה גדולה: שישלח את העובד שלו בדחיפות לעיר טשענגער, אל פועל הישועות הידוע, הצדיק רבי אשר אנשיל הלוי יונגרייז (בעל ה"מנוחת אשר"), כדי להזכיר את שמה של החולה ולעורר רחמי שמים להצלתה.
פלדמן נעתר לבקשה בנפש חפצה ושיגר מיד את הפקיד לדרך. העיתוי היה מתוח במיוחד – היה זה ערב יום הכיפורים.
הפקיד הגיע לטשענגער בשעה שלוש אחר הצהריים. הוא נכנס אל הקודש פנימה ומסר את ה"קוויטל" (הפתק בו פורטה הבקשה) לרבי. הרבי קרא את הפתק, והזמין את השליח לסעוד אצלו את סעודת ערב יום כיפור.
השליח נבהל. הוא ניסה להסביר לרבי שאין לו פנאי לאכול: "הזמן דוחק מאוד," טען, "ואי אפשר לי לשוב למקומי בזמן. הדרך חזרה למדיאש ארוכה מאוד, ואני מוכרח להיות בביתי ביום הכיפורים. אם אתעכב לאכול, אאלץ לחלל את היום הקדוש בדרכים".
אך הצדיק מטשענגער לא ויתר. הוא השיב לו: "מהר לגמור את סעודתך, כי עליך לנסוע תיכף ומיד למדיאש, שכן הרפואה עבור החולה נמצאת בידך".
כיוון שהורה לו צדיק – עשה השליח כדבריו, הוא מיהר לסיים את סעודתו ויצא לדרך בחזרה. וכאן התרחש הנס הגלוי. אף על פי שבדרך הטבע אין שום אפשרות לגמוא את המרחק הרב מטשענגער למדיאש בשעות שנותרו טרם יעריב היום, הרי שבמופת גלוי, הנסיעה הייתה בחזקה ובמהירות על-טבעית. השליח חש כאילו לא נסע אלא שעות מועטות בלבד, ולתדהמתו הגיע למדיאש עוד כשהשמש הייתה בשמים. היה לו די והותר זמן לאכול את הסעודה המפסקת בנחת ואף לטבול במקווה טהרה לפני כניסת היום הקדוש.
