בפאתי העיר ברדיטשוב, שָכן קברו של אחד מהמיוחדים שבין הצדיקים, שלמעשה כל ביסוסה של ברדיטשוב כעיר יהודית קשורה בשמו, הלא הוא 'רבי ליבער הגדול' רבה הראשון של ברדיטשוב.
רבנותו החלה כשהפריץ המקומי יצא למסע ציד. תוך כדי רכיבה על סוסו האביר, בין עצי היער, עצר לפתע הסוס בבהלה ונעמד על שתי רגליו האחוריות. הפריץ שכמעט שבר את עצמותיו מנפילה מן הסוס, התפלא מה גרם לו לבהלה הגדולה, וכאשר גילה את פשר הדבר, בערה בו חמתו עד להשחית. עומד לו יהודי בטלית ותפילין מתחת לעץ – ומתפלל. בכעסו הרב על היהודי, ציווה הפריץ למשרתיו להלקות אותו ללא רחמים.
עומד רבי ליבער וסופג את המכות הנוראות, אך אינו חש במאומה מרוב דבקותו בקונו. רק לאחר שהסתלקו הפריץ ומשרתיו, סיים את תפילתו וחש לפתע בכאבים עזים בכל גופו. בקושי הצליח לשרך רגליו עד לביתו, שם נפל תשוש על מיטתו.
הפריץ הרשע קיבל עד מהרה את עונשו; הוא חלה ונטה למות, וכאשר הבין כי הדבר הגיע לו כעונש על מעשהו, מיהר לשלוח רופאים שירפאו את רבי ליבער. הוא ביקש בתחנונים מחילה ממנו, ואף הבטיח לבסס את ברדיטשוב כעיר יהודית, בה יוכלו יהודים לגור בשלווה.
לימים, כאשר הסתלק רבי ליבער לעולמו, נטמן בבית העלמין הסמוך. חסידי ברסלב שחיו בעיר מאוחר יותר, נהגו להשתטח על קברו ולהתפלל שם.
ליד הקבר ניתן היה להבחין בחפירה בקרקע, שסיפור מופלא היה קשור אליה. ומעשה שהיה כך היה: לילה אחד, בעוד הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב נם על יצועו, והנה רואה הוא את דמותו הקדושה של רבי ליבער שחי בעיר בתקופה שטרם התמנותו של רבי לוי יצחק לרב העיר.
רבי ליבער פונה אל רבי לוי יצחק ומבקש ממנו לפעול לטובת נשמתו של יהודי שבזמנו היה שמש בית המדרש בעיר. השמש היה תמים ופשוט, ואהבה עצומה יקדה בלבו לבוראו. פעם אחת, בעודו מדליק את הנרות בפמוטים התלויים בבית המדרש, התקרב יותר מדי לנרות הבוערים, ומרוב התלהבות לא נזהר והאש אחזה בבגדו והוא נשרף כליל – – –
כשהגיעה נשמתו השמיימה, לא מצאה מנוחה. אומנם כוונתו היתה לשמיים, אך כיוון שלא נשמר כראוי, נמנע ממנו לבוא אל המנוחה והנחלה. למעלה משמונים שנה נעה ונדה נשמת השמש מבלי יכולת לבוא אל תיקונה. "רבי לוי יצחק, ידוע תדע שנשמה זו יכולה לזכות לתיקון כאשר יחפרו ליד קברי עד שימצאו מים חיים, בהם תטבול – ובכך אוכל לפעול עבור טובת השמש", אמר הצדיק בחלום.
רבי לוי יצחק התעורר נרעש כולו, החלום עודנו ניצב חי לנגד עיניו. הוא לא התמהמה, וציווה לחפור בור ליד קברו של רבי ליבער. ואכן, לאחר שהחלו לחפור, הבחינו החופרים במקור מים חיים שעלו וגאו החוצה.
אולם, כאשר רצה רבי לוי יצחק לרדת ולטבול, נפל העפר סביבות הבור וכיסהו. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב, כאשר כל פעם שהתכונן רבי לוי יצחק לרדת ולטבול, קרסו הדפנות, והטבילה נמנעה ממנו.
הוא הבין כי אין זה דבר ריק, הסטרא אחרא אינה מעוניינת שנשמת השמש תבוא אל תיקונה ונאבקת למנוע את הדבר. אך רבי לוי יצחק לא ויתר, מייד כשחפרו שוב, מיהר והכניס את רגליו פנימה; המשיכו וחפרו, הכניס עצמו עמוק יותר. רק לאחר מאמץ גדול הצליח לטבול, וכשעלה בידו הדבר, לא היה קץ לשמחתו.