יעקב בן דוד
החומה בת מאות השנים הפחידה אותו. הוא צעד לידה, כמו מנסה לאמוד את עצמתה בטרם יבלע בעיר עליה היא שומרת. השמש יקדה בעוז, מנסה, כביכול, לשרוף את כל אשר השאיר אחריו טיטוס.
ערב תשעה באב והוא, יצחק, ילד צעיר, צועד וה"קינות" תחת שחיו, פוסע אל השריד העתיק, הסמל היחיד שנותר מאותו בנין נפלא – אל הכותל המערבי.
הוא לא הבין על מה מתאבלים; לא כל כך קלט את המשמעות. כל ההסברים והסיפורים רק בלבלו אותו יותר: "מה היה אותו בית מקדש עליו אני אמור לבכות הלילה?" ומדוע יבין?
החום עייף אותו. הוא התיישב למרגלות החומה, מניח לאשמורות עיניו להסתיר את העולם, ונרדם.
* * *
הם גרו בעיר התחתונה, סמוך ונראה לבית המקדש. שערי העיר סגורים, אין יוצא ואין בא. המוני הרומאים צרים על העיר, מאיימים בכל רגע לפרוץ את החומה האחרונה שנותרה לפליטה. מידי פעם חלפה בליסטראה מאיימת מעל ראשו, נוחתת אי שם ונוטלת עימה עוד מבנה או עוד כמה יהודים מזי רעב ונפוחי כפן.
אביו כבר לא היה בין החיים שעה ששמריהו סובב לו רעב בסמטאות העיר, מחפש אחר איזה עשב שאולי עוד נותר, להחיות את נפשו הכמהה למעט אוכל.
לפני שיצא, ראה את אימו מוציאה ממקום מחבוא את פירורי הלחם האחרונים. הוא ידע שזה לא יספיק ויצא, לא רצה לראות בצערה, והיא… הביטה אחריו בצער אין קץ… מקור דמעותיה כבר יבש מזמן, לאחר מות בעלה ושלשת ילדיה היקרים לה כל כך. רק שמריהו נותר לה, אם לא לוקחים בחשבון את ידידיה, שאין יודעים מה עלה בגורלו.
קול שאון הגיע לאזניו, שאון מאיים. הוא רץ לעבר הקולות…
"החומה נפרצה…", "הרומאים פרצו". נחשולי שלדי אדם עטופי עור רצו בכיוון ההפוך לכיוון ריצתו. ה ר ו מ א י ם פ ר צ ו…
למרות גילו, ידע שמריהו מה יקרה כעת; למרות גילו, הספיק להציץ מבעד לסדק בחומה, סדק שרק ילדי ירושלים יודעי כל ידעו עליו, ראה את גלי ההרג וההרס שהותירו הרומאים אחרי שפרצו את החומות הראשונה והשניה, ידע שזה מה שיקרה גם עכשיו. שוב.
הוא הביט לאחוריו. במלוא הדרו ויופיו התנשא שם הר הבית, רם, נישא ובולט בעצמתו, לצידו מצודת החקרא הנודעת. הוא רץ לשם, לא מביט על שום דבר אחר, שוכח מרעב או צמא. בעקבותיו כבר ניטשו קרבות אחרונים בין אחרוני מגיני העיר שעוד נותרו לבין חיילי רומי מדושני העונג, מקושקשי שריון ואחוזי חניתות, מידי פעם שמע צעקה אחרונה של מאן דהו. והרומאים התקדמו…
הם שטפו פנימה בלא מעצורים, ונעצרו ליד מצודת החקרא.
"היהודים האלו", סינן מפקד רומאי, "עקשנים כפרד. ראה גם ראה, אוכל לא ראו מזה חדשים ועדיין נלחמים הם כאריות, לולי כבשנו היום את החומה, כי אז הייתי נוטש את המערכה וחוזר לרומי"…
* * *
אותה שעה, כבר היו שמריהו ואמו בעיר העליונה, לאחר שהצליחו להמלט בעור שיניהם, מביטים אחוזי תדהמה על ההרס שכבר הספיקו הרומאים לגרום טרם ניגשו לכבוש את החקרא.
"שמריהו", לחשה האם, "הם מתחילים…"
איל הברזל העצום ניגש למלאכה, מתחיל לזעזע בנגיחותיו את החומה האדירה. מעל למגדלי המצודה שפכו המגינים הזועמים זפת רותח, שמן רותח, ירו חיצים, אך הרומאים כבר מצאו להם דרכי הגנה ובכל מקרה, על כל חייל שנהרג קמו ועמדו עשרה.
שמריהו הביט אל המקדש, בחצרו התנהלה עבודת הקודש כאילו ואין מלחמה, כהנים בעבודתם ולווים בשירתם. כבשים לקרבן כבר לא היו, הרעב הרג את כולם. אבל הכהנים לא נכנעו, מידי פעם נפל אחד מהם שדוד, מחץ או אבן קלע, אך מיד ניצב תחתיו אחר לתפוס את מקומו.
שמריהו נכסף לעמוד בעזרה, להציץ, אולי יראה את פאר מנורת הזהב המאירה על סביבותיה, אולי יזכה לחוש בקדושה השורה, אולי יזכה לראות את השלחן, הניצב עתה מיותם ללא הלחמים.
הוא כסף לראות את המזבח הניצב על מקומו; את הכהנים העולים ויורדים בו, מי לדשן, מי להקריב; הוא כסף לחזור לימי קדם, עת לקחו אביו ברגל לראות ביפי המקום.
מלמעלה, נראה הר הבית היטב. כשהיה קטן, נהג אביו לספר לו על הורדוס, איך הרג את גדולי ישראל וככפרה החליט לבנות שוב את בית המקדש, סיפר לו על חכמתו של יהודה בן בבא שייעץ לו איך לקבל את רשותה של רומי, סיפר לו על מלאכת הבניה העצומה.
שמריהו נזכר בסיוריו, מזכיר לעצמו את העיר והמקדש, איך נראו טרם החלה המלחמה הארורה הזו: רחובות מטופחים, מחושבים עד האבן האחרונה שבהם, כיכרות נאים, מחלפים שנועדו להקל על העומס בכניסה להר הבית; נזכר בשערי חולדה המעוטרים כולם בצורות מן הצומח ביופי שאין שני לו, נזכר איך היה עומד למטה, ליד השערים ומביט למעלה, על ה"סטיו" – אולם העמודים המתנשא מעל, אל העמודים המפותחים שסותתו באבני האולם החיצוניות; נזכר באבני השיש התכלכלות שחיפו על המקדש ונתנו לו מראה של ים רוגע; נזכר בגשרים האדירים והיפים, פאר בניה עולמי שבנה הורדוס, והביט כעת על ההר השמם, על החורבות הפזורות סביביו, אל האיל הנוגח, וידע, שעוד מעט… עוד מעט… עוד מעט ותיפרץ גם החומה הזו…
ואז… אז לא יעמוד עוד כלום בפני הרומאים. אחיו מזי הרעב לא יוכלו לגבור עליהם בקרב פנים אל פנים. ואז… אז שוב יראו הררי נרצחים בכל פינה. ליבו כאב. הוא פחד, פחד באמת ובתמים…
אימו אימצה אותו אל ליבה, כמו קוראת את מחשבותיו – או אולי חשבה אף היא את אותן מחשבות, וכך, חבוקים, הם ניצבו מביטים אל המלחמה המתרחשת תחת רגליהם.
לפנות ערב, כבשו הרומאים את החקרא. בנסיון אחרון לעצרם, פינו המגינים את אולמות העמודים, לאחר שקשרו לכל עמוד לוח עץ מצופה גפרית וזפת, נתנו לרומאים לחדור אליהם ולאחר מכן הבעירו את האולם.
מאות רומאים עלו באש, אך נקודת ההגנה היחידה שלפני המקדש עצמו נפלה.
בבוקר, עלו הרומאים על החומה. קרב אדירים התרחש כל היום, המגינים לחמו בחירוף נפש ממש, יודעים שקריאתם "למען בית מקדשינו", הפכה כעת ממשית, כי על הבית עצמו הם לוחמים. כאריות הם הסתערו על הרומאים, הורגים בהם עוד ועוד. אך הרומאים, מעודדים מהצלחתם ויודעים כי זהו כמעט המחסום האחרון שטרם נצחון, לא עצרו, שולחים מאה תחת כל הרוג.
כל היום נמשך הקרב בחצר. כל היום התנחשלו שתי הקבוצות הלוחמות זו אל זו, רומאים אל מול יהודים, נלפתו אלו באלו בלפיתת עבותים, אחזו אלו באלו אחיזת חנק. כל היום כולו, כאשר בבית עצמו ממשיכה העבודה. שמריהו כבר לא הביט, אותה שעה כבר כבד עליו הרעב והוא רבץ כמתעלף תחת קורת גג כלשהי. החום העיר אותו, חום עצום, חום שכמוהו לא הרגיש מאז עמד על דעתו. הוא יצא במרוצה…
א מ א, ב י ת ה מ ק ד ש ב ו ע ר ! ! !
להבות אש ענקיות עלו אל על. המקדש בער כולו. שמריהו החל לבכות, אך לא לבדו, מאות אנשים עמדו, מביטים על הזוועה ובוכים בקול… הן על המקדש נלחמו, עליו סיכנו נפשותיהם, עליו שיכלו בניהם ובנותיהם, עליו נהרגו בעליהן ונשותיהם, ה מ ק ד ש ב ו ע ר…
ושמריהו נפל מתעלף…
* * *
יצחק התעורר ועיניו שטופות דמעות…
הוא הרים עיניו, מחפש את האש, את הלהבות, את הרומאים המשתוללים, אך כל שראה היה יהודים צועדים, לבושי נעלי בד, פניהם עצובות והם צועדים אל הכותל המערבי…
הוא קם והחל לצעוד, משחזר במוחו את החלום: את פאר המקדש, את הקדושה, את השראת השכינה שהיתה בו, את יפי המנורה, את עצמת הצער שראה על פני היהודים המביטים מהעיר העליונה אל המקדש הבוער, ומבלי משים החלו הדמעות לשטוף שוב את פניו.
"איכה ישבה בדד", חשב לעצמו בעודו מפסיע בסמטאות שהיו פעם עמוסי יהודים צועדים לבית המקדש וכיום ערבים מציגים בהם את מרכולתם לראווה, "העיר רבתי עם"…
=======================
לאחר שהחריבו הרומאים את בית המקדש, הסתערו על העיר העליונה. כעת, לאחר שהסיבה בגינה נלחמו כך, בית המקדש, כבר נחרבה, לא היה עוד כח ביהודים ללחום והם הוכנעו במהרה.
לפי שהחריב את בית המקדש, קיים טיטוס אסיפה של מפקדי הצבא, האם להחריב את הבית הזה, שהיה אחד המבנים המופלאים בתבל, או לא. אולם הידיעה שכל זמן שלא יחריבו, לא יכניע את היהודים, ולחצם העצום של מפקדי צבאו שסירבו לרעיון שהדבר בגינו הקריבו קרבנות כה רבים – ישאר על עמדו, הביאה את טיטוס להחלטה להחריבו.
מבנה בית המקדש שנחרב, נבנה ע"י הורדוס שנחשב אחד הבנאים הגדולים בעולם.
תעלות הניקוז שנבנו בעיר העתיקה על ידי הורדוס, פועלות עד היום וזו הסיבה שאין שם שטפונות.
המחלף הראשון בעולם, נבנה ע"י הורדוס בכניסה ל"סטיו", כדי להקל על העומס ב"רגלים". שרידיו הלא הם נמצאים בכותל המערבי, מעל האיזור המשוחזר, ליד הכניסה לבאים משער האשפות.
עובי אבני הכותל המערבי, הוא בערך 5 מטר, העובי המדויק ע"פ האדריכלות המודרנית, בהתחשב בגובה הקירות ובהיותם קירות תמך.
* * *
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך.
ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות
מקור: שער ברסלב
