אני אברך ירושלמי, בין שאר עיסוקי הנני משמש כמלוה לקבוצות המבקרות בקברי צדיקים במזרח אירופה. בתוקף תפקידי זה, רכשתי מעט ידע בשפה הרוסית, אמנם איני שולט בשפה זו וקשה לי לנהל שיחות שוטפות, אך כמה שאני צריך בשביל העבודה זה מספיק לי, כך גם כשאני שומע שיחה בין שני דוברי רוסית, אבין את נושא השיחה.
הסיפור עליו אני רוצה לספר לכם, התרחש בחודש אדר א' תשס"ג, קבוצה של בחורים צעירים מארצות הברית ביקשה ממני להתלוות אליה לטיול בן שבוע ימים לקברי צדיקים באוקראינה כאשר לקראת סוף המסע נגיע ביום היארצייט של בעל הנועם אלימלך לקבר הנמצא בליז'ענסק שבפולין.
שכרתי את שירותיה של חברת אוטובוסים בקייב ויצאנו לדרך, היות והיינו אמורים לנסוע הרבה, צרפה החברה לנסיעה נהג נוסף כדי שיוכלו הנהגים להתחלף ביניהם כאשר האחד יתעייף. במשך הנסיעה קלטתי כמה פעמים שיחות בין הנהגים בנושאי יהדות, היה מענין אך לא מספיק בשביל שאתערב בשיחה.
בבקרים, כאשר הקבוצה עמדה להתפלל, שמתי לב שוב שהנהגים לא מורידים עין מהתפילין ואף נגשו מספר פעמים לחברי הקבוצה להתענין על התפילין. אך אני לא יחסתי לכך כל חשיבות והמשכתי בסדר היום.
ביום חמישי הגענו לאלעסק, שם טמון בעל ה"לב שמח". מי שביקר במקום יודע כי הציון נמצא בראש ההר ויש להעפיל אליו, הייתי קצת עייף ונתתי לקבוצה ללכת לפני, היה זה בתקופת החורף, השלגים שלטו לכל אורך ורוחב האופק, ואני סוחב את עצמי לאט במעלה ההר, על אף זהירותי, החלקתי ורגלי התעקמה כהוגן.
הקור בחוץ שהיה הרבה מעלות מתחת לאפס גרם כנראה לכך שלא כל כך הרגשתי את הכאבים. התלבטתי אם להמשיך בעליה להר, בסוף אכן המשכתי וחשבתי שכנראה המצב לא כל כך נורא.
מאלעסק המשכנו לפרימשלאן. האוטובוס עצר למטה ואנו עלינו שוב את ההר ברגל. כאשר הגענו למעלה הבנתי שכנראה קרה לי משהו רציני יותר. בחזור כבר לא יכולתי לדרוך על רגלי השמאלית ודידדתי על רגל אחת, כדי לעלות לאוטובוס נזקקתי לעזרה.
מפרימשלאן המשכנו לזידיטשוב, שם כבר לא הייתי מסוגל לרדת ונשארתי לשבת עם הנהגים באוטובוס כאשר הציבור יורד לבד לציון. בהזדמנות זו שוב העלו הנהגים את הנושא עליו דברו ביניהם במשך הדרך, התערבתי בשיחה ושאלתי אותם מה כל כך מענין אותם, אחד הנהגים קם מקומו ניגש לתא נעול בסוף האוטובוס הוציא ממנו שקית והגיש לי אותה, פתחתי אותה ולתדהמתי גיליתי בה טלית ותפילין, חיפשתי, אבל כל שם או כל סימן זיהוי אחר לא נמצא עליה.
שאלתי את הנהגים כיצד החבילה הגיעה אליהם והם אמרו כי לפני מספר חודשים נסעה אתם קבוצת תיירים חסידים ואחד מהם שכח אותה באוטובוס. בירור קצר העלה כי מדובר בקבוצה של חסידי ברסלב שחזרו מאומן לאחר ראש השנה.
הנהגים רצו מאוד לדעת את ערכה של החבילה, כדי לדעת כמה לבקש עבורה, ניסיתי להמעיט ככל האפשר, הם לקחו אותה וסגרו אותה חזרה בתיבה.
כאן הבזיק במוחי, כי שמא כל הפציעה שלי לא באה אלא כדי שאתוודע לתפילין ואגאל אותם, הדבר הטריד אותי מאוד וניסיתי לחשוב על דרכים מדרכים שונות כיצד להוציא מידם את החבילה.
עקב פציעתי נסענו ישר ללבוב שם המתין לנו הרב אלימלך שוחט אשר סידר לקבוצה מקום בבית מלון ואותי לקח לבית חולים, מבעוד מועד הזעיק הוא רופא מומחה שצילם את הרגל ומצא כי שברתי אותה, הרגל גובסה ואכן הכאבים פסקו, אך ההליכה סורבלה כהוגן.
למחרת, יום שישי, יצאנו לעבר פולין שם היינו אמורים לשבות ולשהות ביום ראשון כ"א אדר א' בליז'ענסק. בפולין היינו אמורים להפרד מהאוטובוס ולעבור לאוטובוס מקומי. נלחצתי מאוד, הרגשתי שזו שליחותי בנסיעה זו לגאול את התפילין ועדיין לא עולה בדעתי שום רעיון כיצד לבצע שליחות זו. מחוסר ברירה החלטתי לשתף את הרב נחמן אלבוים מחברת "אידיאל טורס" אשר ארגן את הקבוצה והיה אמור לפגוש אותנו באכסניה. כשהגענו לאכסניה ביום שישי אחר הצהרים, חיפשתי אותו אך הוא טרם הגיע. הודעתי לקבוצה שלא עוזבים את האוטובוס עד שר' נחמן אלבוים מגיע. הציבור לא הבין מה אני רוצה מהם, אך בלית ברירה שיתפו פעולה. התפללנו מנחה בהתלהבות סביב האוטובוס.
כשר' נחמן אלבוים הגיע, סוף כל סוף, הרים קול זעקה מדוע הקבוצה עדיין לא נכנסה לאכסניה. לקחתי אותו הצידה והסברתי לו את עיקרי הדברים, ר' נחמן הבין וביקש מהנהגים להתעכב עד שיסדר את אנשי הקבוצה באכסניה, לאחר שכולם סודרו ניגש ר' נחמן לנהגים, שילם להם את שכרם ואף הוסיף להם טיפים ומתנות ואז באלגנטיות ביקש מהם לפתוח את התא בו היו מונחים התפילין ובפשטות נפלאה הוציא אותם וביקש לקבל אותם לרשותו, הנהגים ההמומים הסכימו בחוסר רצון גלוי להפקיד אותה אצלו.