היה זה ביום כ"ג בתמוז תרס"ו, לעת ערב. רץ מיוחד של הדואר הרוסי הגיע לביתו של הרב הראשי לקהילת הספרדים בירושלים (ה"חכם באשי"), הגאון רבי יעקב שאול אלישר, בעל ה"ישא ברכה". הרץ מסר לידיו מברק ארוך שהגיע מוורשה שבפולין, ובו גולל הכותב, שהזדהה בשם "הרב ישעיהו רבינוביץ", את המאורע הבא:
בעיר נובומינסק נרצח לפני כחודשיים נכבד נוצרי המקורב למלכות בשם ד"ר ברנס. בין העדים שהעידו כי ראו את מעשה הרצח וזיהו את הרוצח, היו שני אחים יהודים בשם הורביץ, שמאז היגרו לירושלים. לאחרונה קבע בית המשפט בפולין כי האחים העידו עדות שקר נגד חמישה נוצרים, אשר נידונו למוות ונתלו בגינה. כעת דורשת ממשלת פולין להסגיר לידיה את האחים כדי להוציאם להורג על עדות השקר. כותב המברק הפציר ברבה של ירושלים לחקור את האחים ולגבות מהם הודאה על שקרנותם; הודאה זו תימסר לקונסוליה הרוסית בירושלים שתעבירה לוורשה, ובכך אולי יינצלו האחים ממוות, ותימנע סכנת פוגרום נגד יהודי ורשה.
ה"ישא ברכה" תמה על אורך המברק שעלותו ודאי הייתה גבוהה מאוד, ובעיקר התפלא כיצד עבר מכתב כזה את הצנזורה הרוסית הקפדנית. למרות החשדות, הוא זימן אליו את העסקן רבי חיים מיכל הכהן וביקש ממנו לאתר את האחים הורביץ.
האחים נמצאו במהירות לפי הכתובת שצוינה במברק. התברר כי מדובר באנשים פשוטים שזה עתה פתחו סנדלרייה סמוך לשער העיר. כשהובאו לחקירה בפני הרב, הם נדהמו לגלות שהמידע על הרצח הגיע לירושלים, אך הזדעזעו עמוקות מפסק הדין הפולני: הם עמדו על כך שדבריו של בית המשפט שקריים, ושהם אכן ראו את הרצח במו עיניהם יחד עם עדים נוספים, יהודים ונוצרים כאחד.
אסיפת החירום באישון לילה
האחים שוחררו לביתם, והרב אלישר – שהיה אז בן 92, חמישה ימים בלבד לפני פטירתו – הבין שמשבר חמור רובץ לפתחה של יהדות פולין. סמוך לחצות הלילה הוא כינס בביתו שבשכונת "אבן ישראל" כעשרים מראשי העסקנים בירושלים.
לאחר הקראת המברק, פרץ ויכוח סוער באשר לנוסח התגובה. הדיונים נמשכו כשעתיים תמימות, בעוד הרב הישיש יושב בשתיקה ומשפשף בין אצבעותיו קופסת טבק זעירה מכסף. רק כאשר הסכימו הנוכחים על נוסח, קם הרב ואמר:
"אחיי היקרים, לצערי כולכם שוגים בהערכת המצב. לאחר התבוננות, מסקנתי היא שאין כל אמת במברק. ייתכן שהרב החתום עליו אינו יודע על כך דבר, או שאילצו אותו לחתום, וייתכן שכלל לא קיים רב בשם זה. אם נשגר לפולין תגובה המאשרת מעורבות של יהודים בפרשה, נביא במו ידינו לפרוץ התפרעויות נגד יהודי פולין."
הדברים עוררו תדהמה, וחלק מן העסקנים אף ייחסו אותם, בטעות, לחולשת גילו. כשנשאל הרב כיצד לדעתו יש להגיב, ביקש ממשמשו דף וניסח תשובה בת שתי שורות בלבד: "כרב ראשי באזור השייך לאימפריה התורכית, אינני יכול להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת".
ההליכה לרבי שמואל סלנט
חלק מהנוכחים המשיכו להתווכח על הנוסח. ה"חכם באשי" החליט לא להתעמת; הוא קרא למשמשו רבי שמעון מזרחי, ולרבי חיים מיכל הכהן (שהיה מבאי ביתו של רבה האשכנזי של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט), והנחה אותם לגשת מיד אל העיר העתיקה. הוא הורה להם להעיר את רבי שמואל משנתו, לספר לו את פרטי המקרה מבלי לחשוף את מסקנתו שלו, ולנהוג בדיוק כפי שיורה. הוא אף הפקיד בידם את חותמו האישי כדי שיוכלו לחתום בשמו על החלטתו של רבה האשכנזי של העיר.
רבי שמואל סלנט, שהיה אז בן למעלה משמונים ואור עיניו כבר כבה, נהג ללכת לישון לאחר תפילת ערבית, לקום בחצות לאמירת "תיקון חצות", ולאחר מכן ללמוד עד הבוקר בחברותא עם בחור מישיבת "עץ חיים". השליחים עשו את דרכם בחשכה בעזרת מנורת נפט, נכנסו לסמטאות העיר העתיקה ודפקו על דלתו. רבי שמואל, שזה עתה סיים לומר תיקון חצות, שאל לזהותם, ולאחר ששמע כי מדובר ברבי חיים מיכל, הדליק את האור מיהר להתיישב לשמוע את פשר הדחיפות.
לאחר שרבי חיים מיכל גולל את סיפור המברק ואת בקשת ה"חכם באשי" לקבלת הכרעה, השתתק רבי שמואל. הוא הרכין את ראשו על ידיו, ולבסוף קם ופסק:
"לדעתי אין כל אמת במברק המשונה הזה. מי שכתבו אותו ומימנו את משלוחו היקר הם הרוצחים הנוצרים עצמם. ייתכן שרבה של נובומינסק אינו יודע על כך דבר, או שאדם כזה אינו קיים כלל."
השליחים נדהמו מהחפיפה המוחלטת בהערכת המצב של שני הרבנים. רבי חיים מיכל שאל איפוא מה עליהם להשיב, ורבי שמואל הכתיב: "מכיוון שה'חכם באשי' הינו רב במדינה תורכית, אינני רשאי לפי החוק להתערב בענייניה הפנימיים של ממשלה אחרת".
כאשר נוכחו השליחים לדעת ששני מנהיגי ירושלים הישישים, שחצו מזמן את גיל השמונים והתשעים, זיהו מיד ובמדויק את המזימה, ניסחו את אותה מסקנה והפגינו אחריות ציבורית זהה תוך דקות ספורות – הם התקשו להסתיר את התפעלותם העמוקה מכוחה של דעת התורה המשותפת.
כעבור מספר שבועות, התפרסמה ידיעה בעיתונות החרדית בוורשה שאישרה את הדברים במלואם: הודות לראייתם החדה של רבני ירושלים, שלא נפלו בפח של מברק מזויף, סוכלה מזימה לטפול אשמת שווא על היהודים ונמנע פוגרום כבד בפולין.
