מסופר על הגאון רבי חיים ב"ר בצלאל (אחיו של המהר"ל מפראג) מחבר "ספר החיים", אשר שימש כסגנו ויד ימינו של הרמ"א (רבי משה איסרליש) בקראקוב. כאשר היה הרמ"א נוסע למחוזות אחרים, היה מפקיד את רבנו על מקומו, ועל פיו יישק דבר בכל ענייני בית הדין והנהגת הקהילה הגדולה.
באחד הימים נפטרה אשת רבי חיים. העיר כולה רעשה בניסיונות למצוא לו שידוך הגון. הצעות רבות זרמו ממשפחות גבירים ורבנים חשובים, אך הרב לא הביע עניין ושתק. השדכנים, שראו כי אינו בוחר באחת מהצעותיהם, הניחו כי הוא ממתין לשובו של הרמ"א, כדי שזה יסייע בידו לבחור את השידוך הראוי ביותר למעמדו.
אולם מחשבותיו של הרב היו שונות בתכלית. הוא ניצל את היעדרותו של הרמ"א מהעיר וזימן אליו שדכן נאמן, איש סוד נבון וחכם. הוא השביעו לשמור את הדבר בסוד גמור וביקש ממנו לחפש איש פשוט וכשר, ואפילו בעל מלאכה, שיש לו בת צנועה וכשרה ובית שבו יוכל להקצות לו חדר וספרים כרצונו. מטרתו הייתה אחת: לעסוק בתורה יומם ולילה ללא טרדות הפרנסה וללא עול הציבור.
השדכן יצא לשליחותו ולאחר חיפושים מצא אופה פשוט וישר דרך, ולו בת צנועה וחסודה. הוא הציע לאופה את הזכות הגדולה לקחת לחתן את הגאון המפורסם, בתנאי שהדבר יישמר בסוד מוחלט, שהאופה יקצה לחתנו חדר בביתו וימלא אותו בספרים על פי בקשתו. האופה, נרגש מההצעה, הסכים מיד וביקש את רשימת הספרים כדי להכינם בביתו עבור החתן הגדול. הכל נעשה בחשאיות גמורה, והצדדים סיכמו להמתין לעת כושר לעריכת החתונה.
כאשר שב הרמ"א ממסעותיו, הבחין כי פני הרב, סגנו, אינם כתמול שלשום. כששאל לפשר הדבר ושאל האם כך הוא מפני שהוא מבקש להנשא. אם כן, אמר לו: "הנה בדרכי הנה הציעו לי עבורכם שידוך ראוי והגון לרום מעלתכם, ואם כבודו חפץ בכך, אכתוב להם מיד ויבואו ויגמרו הדבר בכי טוב". אולם הרב השיב לו כי גמלה בליבו ההחלטה לעזוב את העיר ולשוב אל משפחתו ואל אחיו הגדול, המהר"ל מפראג. הרמ"א ניסה להניאו מכך בדמעות ובדברי שידול ואמר לו "האתה תעשה לי זאת? ואתה טוב ויקר לי מעשרה בנים!", "נפשי קשורה בנפשך", השיב לו ר' חיים בבכי, אולם הומה נפשי אל משפחתי וחייב אני לנסוע. משראה הרמ"א כי דעתו של חברו נחושה, אמר לו כי רצונו הוא כבודו, אולם בל יפרד ממנו טרם יערוך לכבודו הרמ"א סעודת פרידה מכובדת כראוי.
בראש חודש ערך הרמ"א סעודה ענקית לכבוד ידיד נפשו רבי חיים, וכל חשובי העיר יצאו ללוות את הרב בדרכו, בראשם הרמ"א עצמו. לאחר שנפרדו בנשיקות ובבכי, המשיכה המרכבה בדרכה עד הלילה. אז, בחסות החשיכה, שילח הרב את כל מלוויו, החליף את בגדיו לבגדים פשוטים, ושב בחשאי אל העיר יחד עם השדכן והאופה. שם, בבית האופה, נערכה חופה צנועה כדת משה וישראל בנוכחות מניין מצומצם של אנשים פשוטים שלא הכירוהו.
במשך כשנתיים ישב הרב בבית האופה, ספון בחדרו ולומד בהתמדה עצומה, מבלי שאיש בעיר יידע על הימצאו.
לימים, פרצה מגיפה בקראקוב. הרמ"א, שהיה רב העיר, שלח לחפש ולבדוק אחר הסיבה הרוחנית לצרה, ולחקור פן ואולי אירעו בעיר מעשי נבלה או חטאים נסתרים. עד מהרה שבו אליו השליחים ואמרו לי כי נפוצה השמועה כי חתנו של האופה פלוני נחשד בחטא חמור. שליחי בית הדין גררו את ה"חוטא" אל ביתו של הרמ"א. כשיצא הרמ"א מחדרו והביט בנאשם, זיהה מיד, למרבה הפתעתו, את רעו האהוב. הוא הורה מיד להתירו מכבליו, הכניסו לחדרו ונפל על צווארו בבכי.
כשהתעשת, שאל הרמ"א שלוש שאלות: איך הגעת לבית האופה? מהו החטא שייחסו לך? ומדוע צחקת כשהביאו אותך?
השיב לו הגאון רבי חיים:
"בהיותי כאן, טרוד הייתי כל היום בצרכי הציבור. שעל כן, קראתי בהסתר לפלוני השדכן וציוויתיו כך וכך, ונישאתי לביתו של האופה ובבית האופה ישבתי בהשקט ובטחה ומזה שנתיים אני עוסק בתורה יומם ולילה בלא שום טרדות, ורעייתי אשה צנועה וחסודה וכשרה היא. באשר לחטא – אין בי שום עוון, אך חשתי כי התעליתי למדרגה רוחנית גבוהה וחששתי מפני הגאווה, על כן התפללתי לה' שיזמן לי השפלה, ונעניתי בכך שחשדו בי וגררו אותי כפושע. ואם כי לא לכזה בזיון התכוונתי, אבל אם כך גזרו משמים – מקבל אני עלי זאת באהבה. ולשאלתך האחרונה – צחקתי כשראיתי את האנשים מתכוננים להלקות אותי, בידעי את האמת".
הרמ"א יצא אל העם והכריז כי האיש נקי מכל רבב. זמן מה לאחר מכן, החליט הרמ"א לבדוק את אמיתות דברי חברו על מדרגתו הרוחנית. הוא הלך באישון לילה אל בית האופה ועמד תחת החלון. הוא שמע שני קולות לומדים בלהט ובעומק. קול אחד זיהה – קולו של חברו הגאון רבי חיים, אולם את הקול השני לא זיהה. דפק הרמ"א בדלת, הזדהה – ומשנכנס, מצא את חברו יושב לבדו.
השתומם הרמ"א וגזר על חברו לגלות לו מי למד עמו. או אז הודה הרב כי אליהו הנביא הוא הלומד עמו. עוד מסופר, כי אליהו הנביא אמר לרמ"א: "אל ירע בעיניך שאיני נגלה אליך כפי שאני נגלה אליו. אין זה משום שאתה קטן ממנו, אלא משום שאנו (בשמיים) איננו אוהבים 'שרוולים רחבים'" – רמז לכך שהרמ"א, מתוקף תפקידו הרם כרבן של כל בני הגולה, נוהג בנשיאות ושררה, בעוד חברו בחר בדרך הצניעות וההסתר.
