ברחבי רוסיה הגדולה, חגגו אזרחים, שיכורי שמחה, בשירה וריקודים. אחרון הצארים מת מות נבלים, והשלטון עבר לידים חדשות. אוירה נעימה של חירות מתקרבת והולכת, התפשטה בארץ הענקית המדוכאה. הממשל שהחליף את ממשלת הצאר הבטיח למיליוני אנשים שחרור, שוויון ופתיחות.
גם יהודי רוסיה שמחו שמחה רבה על התמורה. מאושרים היו במפלת שושלת הצארים הצוררים שבימי שלטונם עינו את בני ישראל, הצרו צעדיהם ואיימו תמיד על אושיותיהם.
עכשיו הביטו על העתיד בתקווה גדולה, קיוו לימים טובים שירפאו את סבלי העבר. הרוסים חגגו, ולהבדיל היהודים חגגו גם הם; הרוסים – ברכב וסוסים וגרגור בקבוקי וודקה לגרונם, והיהודים, להבדיל, יצאו הרחובה לפזז ולכרכר עם ספרי תורה בידיהם: אשרינו שזכינו כי ימים הגיעו בהם נוכל לשמוח ולשיש בזאת התורה ולקיים מצוותיה ללא פחד ואימה…
*
אבל שמחה זו התגלתה כמוקדמת מדי. ריקודי העם הפכו במהרה למלחמת כנופיות של ארגונים שונים שרצו לתפוס את רסן השלטון, ולחמו אלו באלו, מאבקים שלוו במרחץ דמים.
המלחמות בין הכנופיות לא הסתיימו במאבקים פנימיים, כיון שנשלפה החרב החלו אנשי הפקר אלו לרצוח ולשדוד כל מי שנקלע בדרכם כחיות טרף שפרצו את סוגרם.
גרוע ביותר היה מצב אחינו בני ישראל ברחבי רוסיה ובפרט בעיירות אוקראינה. פרעות ופוגרומים היו תופעות יומיומיות. עובדה זו דירבנה יהודים רבים מן העיירות לעבור לערים גדולות, שם קיוו כי יהיו מוגנים יותר ולא כטרף קל לחיות חסרות רסן. בין אלו היתה משפחתו של הצדיק ועובד ה' המופלא, רבי אהרן קיבליטשער זצ"ל, חמיו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל.
*
ליל חורפי ירד על העיירה קיבליטש. שום כוכב לא ניבט מסבך העבים הקודרים. יהודי קיבליטש נמו על משכביהם ללא מנוחה. אחת הכנופיות הנודעות לשימצה של צורר היהודים 'פטליורה', התמקמה בקרבת העיירה.
רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, אברך צעיר שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ויראת אלקים, דר באותה עת בבית חמיו.
כאשר בני הבית התהפכו על משכבותיהם בחוסר מנוחה, ישב רבי לוי יצחק ולמד לאור הנר.
לפתע נשמעו קולות פרא בחוץ; מצהלות קלגסים, זמירות שיכורים, ושאגות מקפיאות דם. עד הכא והכא החלו הפורעים להלום על הדלת, וזו נפרצה בבעיטות מגפיהם. ר' לוי יצחק שחש בסכנה המידית מיהר והתחבא תחת אחת המיטות. הוא הקשיב באימה לקורה בבית ושמע את בני משפחתו אצים רצים לתפוס מחסה מפני החיות צמאות הדם.
החושך הסמיך היקשה על הפורעים להבחין בבני הבית אבל מיד נשמע קולם האימתני: "הוציאו אלינו את הכסף! ולא תיפלו שדודים בידינו!"
רבי לוי יצחק ששכב תחת המיטה חש בסכנה האורבת לקרוביו, והוא החליט כי לא עת להחשות. במסירות נפש יצא ממחבואו והתיצב פנים אל פנים בפני הפורעים הרוצחים:
"הנני להביא לכם את כל כספנו, קחו את מעט רכושנו אך הניחו לנפשנו!" – אמר ר' לוי יצחק, לימים ממנהיגיה של עדת חסידי ברסלב.
מן העלטה ניבטו עיני הפורעים, עוקבים אחרי תנועותיו של ר' לוי יצחק. הוא נכנס בצעדים כבדים לחדר הסמוך, ניגש לארון הספרים, הסיט כמה ספרים והוציא צרור דל.
לימים יספר כי היה זה נס גלוי, שלמרות העלטה מצא מיד את מבוקשו. אילו התמהמה בחיפושים, היו הרוצחים קצרי הרוח שמים קץ לחייו, מידית.
הוא יצא אליהם עם הצרור, וראש הכנופיה לקחו מידיו.
"זה הכל?" – שאל בחמדה.
"דא"- השיב ר' לוי יצחק. "יותר מזה אין לנו… בואו והווכחו בעצמכם…"
הוא הוביל אותם למסתור והראה להם את הרווח הריק בין הספרים…
"אם כן, עניים אתם מאד" אמר ראש הכנופיה "ובכן נרחם עליכם ונלך לדרכנו".
הפורעים עזבו, והחושך הפך לאור גדול…
לאחר מעשה עזבה המשפחה את קיבליטש ועברה לטפליק העיר הגדולה, כי אין סומכים על הנס…
אשרי חלקם של יהודים שעברו את צרות ורדיפות הגלות ונותרו באמונתם כך.
אבא… תגאל אותנו בזכותם…