פעם ישב הצדיק רבי ישראל מרוז'ין בשבת רעים עם חסידיו, וכטוב עליו ליבו נענה ואמר: סבורים אתם שלצדיק דרושים דווקא חסידים גדולים בתורה, כי רק כאלה מסוגלים להיות לו לעזר? אספר לכם איפה מעשה, ותווכחו לדעת שאפילו אדם פשוט ותמים יכול להיות לעזר ולמושיע, ובלבד שיהיה אוהב נאמן.
ומעשה – כך היה: כאשר העלילו עלי המלשינים את העלילה שבעקבותיה הושמתי במעצר בעיר קייב, כזכור, ניצלתי בחסדי השם יתברך מהאשמה והשופטים זיכו אותי לחלוטין מכל אשמה. אלא שבאותו מעמד התערב המושל הרשע ביביקוב, ואמר:
'רבותי השופטים, אמנם לא מצאתם בו עתה כל עוון פלילי, אולם כידוע השפעתו על קהל המוןנים היא בלתי מוגבלת, ועל כן יש לחשוש שברבות הימים יאמינו היהודים שהוא ראוי להיות משיח, והם עוד עלולים להכתירו לקיסר, והדבר עלול לסחוף אחריו המונים, עד שהם יהפכו לזרם גדול, ויהיו נחשול אדיר שעלול למוטט את אושיות השלטון בארצינו! על כן, כדי למנוע שואה ומהפכות בארצינו, אני מציע לגרש את הרבי הזה לסיביר, ולאסור עליו את היציאה משם, ונוסף על כך, לאסור עליו לאסוף בביתו למעלה מעשרה אנשים.'
ואל יעלה בדעתכם – המשיך רבי ישראל ואמר – שהיתה זו הצעתו של ביביקוב בלבד, שכן גם בשמים הסכימו עם הגזירה הזו, אך עדיין לא נחתמה הגזירה. וכרוז יצא בשמים, שכל מי שילך ויודיע על כך לרבי מרוז'ין, ילדה שישים מלקות של אש.
בין השומעים את דבר הכרוז היה גם אחד מאנשי (ורבי ישראל אף נקב בשמו), שכולכם הכרתם אותו. הוא אמר לעצמו, שיהיה מה שיהיה, הוא מוכן לקבל על עצמו כל עונש שהוא, ובלבד שיציל את רבו מגזירת הגירוש הזו.
ואכן, הוא בא וגילה באזני את דבר הגזירה המרחפת עלי, וברוך השם שפעלתי והצלחתי לבטלה ברחמי שמים.
רואים אתם, סיים רבי ישראל, שאין לזלזל בכוחו של אדם פשוט, ובלבד שיהיה אוהב נאמן!
(אנשי מופת)
