הוא הביט במבט מאשים, גאה, "אתה בחרתנו מכל העמים" חשב בליבו, "בחרתנו"? צחק קול בקרבו, הן ראה גם ראה, אתה המושפל, המדוכא, הנרמס תחת כל מגף מזדמנת, אתה, אשר חייך מסורים בידיו כאילו היית זבוב מרוט כנפיים, "בחרתנו"? לא! לא! אתה סך הכל מספר, אפילו שם אין לך…
"מיצען אפ" והוא מסיר את הכובע
"מיצען אופ" והוא מחזירו, הוא איחר, המגלב ניחת על גיוו הכפוף, הוא לא צעק, הוא בעצם כמעט לא הרגיש, "אתה בחרתנו מכל העמים", ושוב צוחק בקרבו הקול, "אתה בחרתנו"? מי בחר? את מי בחר? כי על כן לו היית נבחר לא היית ללעג וקלס כל כך…
והוא עומד… והוא רואה, רואה איך אחיו המושפלים, המרופטים, בני בלי בית, בני בלי שם, הוא רואה אותם בכל גדולתם, כי דווקא כאן, דווקא בשאול הזה, דווקא אז, הם התגלו בכל גבורתם, בהודם ביפעת זוהרם.
מקדישים את פרוסתם האחרונה לחבר שנראה להם חלש יותר, מוותרים על טיפת המרק בגלל בשר הטריפה שהכניסו, מתעוררים מוקדם כדי לחטוף כמה מילות תפילה לפני המסדר…
מתחמקים לתור ארוך ליד אחד הצריפים להניח תפילין של יד מרוטות, ספק כשרות…
"אתה בחרתנו"…
בוקר, המסדר נסתיים, ברוך ה', "רק" שני קרבנות…
בעבודת הכפיה, שם הוא ניצב על עמדו, מסובב מכנית את המחרטה, כי על כן לעבוד צריך, למען לא יהרגוהו הצוררים, הוא החליט לחיות! לחיות, לחיות כדי לנקום בעצם החיים, והוא יחיה!
צעד דורסני נשמע ממרחק, הצורר בא, בא לפקח, אם קצב העובדה משביע את הרצון הארי שלו, לא, נרפים הם היהודונים, עצלנים, הוא נטפל אליו.
מדוע הינך מתעצל יהודון? והוא, מרים עיניו, נושא ראשו בגאון, כמעט בבוז גלוי, אל אותו אפס במדים, וממשיך לעבוד. טראח… היכה השוט… חוצפה… היהודי הזה לא מפחד??? טראח… היכה השוט שוב… אבל הוא לא מפחד, לא, לא הוא, בן לעם העתיק, הגא, לא הוא ישפיל מבטו לאיזה בן נעות המרדות שמצליף בו בחיתיות שכזו. לא!
ועל החוצפה הזו, הוא ישלם, ישלם ביוקר, הוא יודע את זה… אבל אינו מוכן להשפיל את גאוותו היהודית, לא הוא…
ומידי ספגו מכות, הוא מהרהר בגורל אחיו האומללים, אחיו, עצמו ובשרו, שסופגים בשעה זו מכות על לא כלום, שנתלים, נחנקים, נורים, רק בשל יהדותם, וליבו בוכה, צועק לה', ולוואי אהיה אני כפרה על אחי, ולוואי אהיה אני קרבן הציבור תחת עמי… לא, הוא אינו בא בטרוניה, יודע כי חשבונות שמים גבהו מנו, יודע כי גם כאשר הזוועה הזו, שנראית כאילו נלקחה מאיזה שאול דמיוני, נמשכת, גם כאשר במוח אחרים, חלשים, מעונים, עולים מחשבות כאלו.. הוא לא, יודע שלכל דבר יש הסבר, אלא שאנו, בני אדם מוגבלים, איננו יודעים מהו…
יודע שזה יגמר, יודע שתבא עת נקם, לא, הוא אינו מצפה לנקם גשמי, אינו מדמיין איך, כשהכל יגמר, הוא יצא לרחובות לרטש גופות גרמנים, לא, מזמן כבר החליט, כי הנקמה הטובה ביותר היא הקמת דור חדש, כמו יודע כי מטרת הגרמנים אינה ההריגה עצמה, אלא מחיקת העם, וזה לא יקרה, הוא הבטיח לעצמו!
מתפלא על עצמו לפעמים, מהיכן הוא שואב את העצמה, את הכוח לעמוד בזה, שואל את עצמו מנין לקחו אחיו את הכוח, לא להשבר, לא לאבד צלם אנושי גם בשעה קשה כזו, גם כאשר מנסים בכוח ליטול מהם צלם אלקים, הוא חושב שזה תורשתי, כי כבר הורגלו אבותינו לשמור על צלם, עוד לפני היותם לעם, כבר הורגלו בזמן עבדות מצרים, לשמור, לא ליפול, להתפס בכל זיק של תקוה, של אמונה, הנה מחר יהיה טוב יותר, הנה מחר זה יגמר…
מחר? הוא אינו בטוח שיזכה לראות את אותו מחר, אינו בטוח כלל, וכי מי עורב לו לכך? הנה משה, הסלוניקאי, החזק, כרע נפל שדוד תחת אקדחו של המרצח, הנה עוד אלפים כמוהו, מי ערב לו שהוא אינו הבא בתור? לא, הוא לא משלה את עצמו, אבל הוא משתדל, הוא הרי הבטיח לעצמו… הבטיח שיעבור את זה, לפעמים, רק הסקרנות מחזיקה אותו, הסקרנות לראות איך יראה העולם לאחר שואה שכזו, האם העולם ישתנה? בתחילה חשב שכן, ככל שעבר הזמן, הבין שלא, הבין שבעצם אף אחד לא יתענין במה שעבר אליהם, מחוסר יכולת לקלוט את הזוועה, מחוסר יכולת לקלוט שעם אנושי(?) מסוגל לגרום – מתוך שיטה – לדבר שכזה.
אבל, הוא אינו מתייאש – הוא הבטיח – לא הוא!
לא, והוא יעבור את זה, כמו שעבר עד עכשיו, בזה הוא כבר לא בטוח, הוא רק מקוה, ולפעמים, כשגם הסקרנות נעלמת, נשארה לו רק התקוה.
ולפעמים, כשכבר נמאס לו, כשהוא כבר ממש אינו מבין מאיפה הוא לקח את הגאווה היהודית הזו בשעה שהוא כה מושפל, כשכבר להיות יהודי גאה גם אין לו כוח, נותרה לו רק התקוה – – –
והיא שהצילה אותו…
