מעשה נורא אשר אירע בעיר קראקא יצ״ו בימים בהם כיהן ברמה רבינו הרמ״א ברבנות העיר.
ובעיר קרקוב באותם ימים, בני בליעל ומשפחה גרועה אשר חגגו יום שמחת צאצאיהם והתעקשו לקבוע יום השמחה לליל שבת קודש, ופרצו גדרות לחלל שבת קודש בפרהסיא על ידי כלי זמר ומנגנים משמיעי קול זמרה בכנור ונבל, בתופים ומחולות.
שלח רבנו הרמ"א זיע"א להזהירם על חומר עוון חילול שבת קודש, אמנם כפתן חרש אשר לא ישמע לקול מלחשים לא שתו לב לדבריו ותוכחותיו. שלח אליהם הרמ"א שוב ושוב שליחים מזהירים באזהרה חמורה בגזירת חי וקיים, ובכח מרא דאתרא להזהירם ולהניעם ממעשיהם הרעים, אמנם הכל לשוא כי הם עמדו במרדם ובקשיות ערפם.
ויחר אף רבנו באנשים החטאים האלה הפושעים בנפשותם, ושלח אליהם פעם האחרונה להזהיר ולומר: למה אתם ממרים את פי ה׳ לחלל שבת קודש בשאט נפש? הלא "מחלליה מות יומת" כתיב! והזהירם בכל חומר, שאם לא יטו אוזן לדבריו אזי מרה תהיה אחריתם למות במיתה משונה שאול ואבדון רח״ל.
ויהי בשמעם את תוכחותיו ואזהרותיו, לעגו עליו בעזות מצח והמשיכו לעבור את פי ה'.
והנה לפתע פתאום פצתה הארץ את פיה וטבעו בארץ שערי ארמון וחומותיה וירדו חיים שאולה החתן עם הכלה, המחותנים והכלי זמר וכל אשר היה שם מקטן ועד גדול בלעה אותם הארץ ויאבדו מתוך הקהל ואבד זכרם לנצח.
וכל העם ראו ושמעו ולא הוסיפו עוד למרות את פיו.
ואותו מקום אשר עמד שם הארמון נשאר פנוי וריקם ולא בנו שם בנין, וזכר עשה לנפלאותיו.
