שעת בין ערביים של יום חורפי קר וסוער בעיר הרוסית קוריץ.
בית המדרש, בין מנחה למעריב, מלא מפה אל פה. חסידים ואנשי מעשה, יושבי בית המדרש בקביעות, לצד יהודים פשוטים, בעלי מלאכה, סנדלרים, רצענים, צבעים ופחחים; בעלי דוכנים בשוק, ורוכלים שהגיעו לבית המדרש אחר יום עמל מפרך בדרכים, בעיירות וכפרים, למכור מיני סדקית כדי להביא טרף לבני ביתם. לעת ערב באים אלה לבית המדרש להרוות נפשם הצמאה לדבר ה', בתפילה בציבור, בהקשבה לשיעור "עין יעקב", וכדומה. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ…
*
עת זו שבין מנחה למעריב, כאשר קהל ה' גודש את בית המדרש, זמן מתאים הוא עבור דרשנים עוברי אורח, ההולכים ובאים מקהילה לקהילה, נכנסים לבתי מדרש ובתי כנסיות ומעוררים את לב הציבור בדברים חוצבי להבות אש.
ציבור היהודים הפשוטים מטה אוזן ושותה בצמא כל מילה, המרווה את נפשם היהודית הלוהטת. דברי ההתעוררות מוצאים מקום בלבם ומעוררים אותם לחשבון הנפש, לתשובה ולשיפור דרכיהם. לא אחת פורצת אנחה מלבו של יהודי קשה-יום אשר ימיו ולילותיו טרופים בדאגות קיומיות לבני ביתו, ובשמעו את דברי הדרשן מתעוררת בקרבו השאלה הנוקבת: אַיֶּכָּה?! כלום הגעת הנה רק כדי לעמול ולהתיגע עבור הפרנסה המטריפה דעתו של אדם, ומשכיחה אותו חיי נצח?… רבונו דעלמא כולא! חוס ורחם ותן לי בינה ודעת להרגיש היטב בלבי ובנפשי את תכליתי בעולם… שלא ארדוף חלילה כל ימי אחר ההבל…
*
ובין הדרשנים גם כאלו אשר מלבד דברי חיזוק והתעוררות, לקרב את לב היהודי לאביו שבשמים, עומדים הם ומצווחים ככרוכיא על חטאים ועל פשעים, על עוונות ועל עונשים, על גיהינום ושאול תחתית, על מלאכי חבלה ולצים המתעתעים בנפש החוטאת בהגיעה נכלמת מושפלת ומעורטלת בעולם האמת, כאשר האור הרב הנשפך עליה מגלה את המומים שלה ואת הזוהמא שדבקה בה…
*
פעם אחת לעת כזאת, כאשר דרשן מן הסוג הזה עמד והוכיח, וייסר בשוטים ועקרבים, בלשונו הנוטפת מרירות, את ציבור היהודים התמימים שהתקבצו לבית ה', כְּשֶׂיּוֹת מוכות המגיעות למקום מפלט, הקשיב הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע לדברים הקשים שבפי המגיד, ועודו עומד ומדבר ניגש אליו אותו צדיק אמת ואמר לו בלחש:
"הבט נא וראה! ישראל עם קדושים, בניו האהובים של השי"ת – בקור הצורב החודר לעצמותיהם, מתיגעים הם למן הבוקר השכם, בנפשם מביאים לחמם, נעליהם קרועות ובגדיהם בלים ואינם משמשים הגנה ראויה כנגד הקור המקפיא, רעבים הם וצמאים, עייפים הם ומשוועים למעט מנוחה, ואף על פי כן אינם ממהרים לבתיהם לסעוד לבם ולחלץ עצמותיהם לאחר עמל-יום מפרך. באים הם במסירות נפש, בידים צבות מקור ובברכיים כושלות מעייפות, לבית המדרש, וכך מדי יום ויום, באהבה ובכיסופים להשי"ת. האם יש מקום להוכיחם ולייסרם, להלקותם ולייאשם?…
במקום להוכיח את היהודים הכשרים והתמימים, גש אל ארון הקודש והרם כשופר קולך ללמד עליהם זכות ולבקש עליהם רחמים: ראה נא אבינו שבשמים כמה יקרים בניך! ראה נא מה נאים מעשיהם וכמה טהורות כוונותיהם! ראויים הם כבר לגאולה שלמה! ראויים הם כי תשוב לרחמם ולהשיבם אליך, כי עת לחננה כי בא מועד…