רבי זושא מאניפולי נהג לנדוד בדרכים ובין הערים והעיירות. פעם אחת, עם כניסתו לעיירה מסוימת הוא ראה הרבה אנשים לבושים חגיגי, עומדים סביב ומחכים לחתונה שתתחיל. נדמה היה שישנו עיכוב, הוסבר לו שהאם של הכלה איבדה את כספי הנדוניה ולא יכולה להרשות לעצמה לשלם בעבור החתונה, ולכן נוצר העיכוב.
הוא הלך בין ההמון ומצא את אם הכלה. הוא פנה אליה ואמר, "שמעתי שאיבדת את הנדוניה של בתך. תוכלי בבקשה לומר לי באילו שטרות הכסף היה, כך שאני אוכל לעזור בחיפוש"?
לאחר שהיא מסרה לו את הפרטים הוא ענה, "אני מאמין שמצאתי את כספך. הרשי לי ללכת לאכסניה שאני שוהה בה ולהביא לך את הכסף".
הוא חזר כעבור חצי שעה ואמר, "מצאתי את כספך". כולם התרגשו, ובמהירות נפוצה השמועה שהחתונה תתקיים כמתוכנן. אולם למרבה ההפתעה הוא הודיע, "אני מעוניין לקחת %30 עמלה, שכר טרחה, מהנדוניה."
כולם החלו לצעוק עליו, "אתה מטורף – שכר טרחה – הכסף הזה מיועד לחתונה – איך אתה מעז"!
"אני מצטער, אבל אני חושב שמגיעים לי %30 שכר טרחה, ואני מעוניין בכך עכשיו" הוא ענה.
ובכן, כמו שאתם יכולים לדמיין הדבר יצר מהומה, וכל המשפחה החלה להכות אותו, חטפה את הכסף מידו, והשליכה אותו מהעיירה כפושע.
מספר חודשים לאחר מכן, רב העיירה ביקר את הרבי של רבי זושא, המגיד ממזריטש, וסיפר לו את אשר אירע.
"אינני מבין. הוא תלמיד שלך. ציפיתי ממנו להתנהג באופן מופתי. איך הוא יכל להתנהג בצורה כל כך אנוכית"?
נבוך, המגיד ממזריטש קרא אליו את רבי זושא ואמר, "אני רוצה שתספר לנו את הסיפור האמיתי על שהתרחש בעיירה".
רבי זושא התנגד, בטענה שהוא מעדיף שלא, כי זה היה מביך. לאחר מספר בקשות וסירובים, המגיד אמר, "בתור הרבי שלך, אני מצווה עליך לספר לי את הסיפור".
אז רבי זושא סיפר, "נדדתי מעיירה לעיירה בכדי לאסוף כסף לחתונה של בתי. זה לקח לי בערך חודשיים, אבל לבסוף אספתי מספיק כסף. כשהגעתי לעיירה הזו, ושמעתי את הסיפור העצוב הזה של הנדוניה האבודה, החלטתי שמכיוון שהחתונה של בתי היא רק בעוד מספר שבועות, והחתונה הזו מתקיימת ממש עכשיו, הדבר הנכון לעשות הוא לקחת את הכסף שאספתי ולתת אותו למשפחה.
וזה מה שעשיתי.
אבל רציתי לוודא שאף אחד לא ידע מה עשיתי ולכן שאלתי את האם מה היו השטרות המדויקים, על מנת שהיא תאמין שהכסף הוא הכסף שלה. הלכתי חזרה לאכסניה בה שהיתי, לקחתי את הנדוניה של ביתי והלכתי לחלפן להמיר את הכסף לשטרות שתיארה לי האם.
בדרכי לשם האגו שלי החל לדבר אלי. 'זושא, מי עוד בעולם היה עושה את שאתה עושה עכשיו? מי עוד בעולם היה לוקח את הכסף שלקח לו חודשים לאסוף לחתונה של ביתו, ונותן אותו לזר? מי עוד בעולם מתחשב ונותן כמוך'? בכל צעד שצעדתי, האגו שלי נהיה חזק ורם יותר.
הבנתי שאם אתן לאגו שלי לגדול, הפעולות שלי יהפכו כמעט חסרות חשיבות. נכון, זו היתה הקרבה אישית גדולה, אבל האגו שלי כמעט והשתלט עליה לגמרי.
ידעתי שעלי למצוא דרך לעשות את הפעולה החשובה הזו וגם להרוס את האגו שלי, כך שהוא לא יגדל מהפעולה הזו. וכך חשבתי על הרעיון של שכר טרחה, בידיעה ברורה שהם יגרשו אותי מהעיירה בבושת פנים.
וכך יכולתי לעשות את פעולת הנתינה, ועדיין ולהיות מסוגל לצמצם את האגו שלי"
