מלחמת העולם הראשונה שיבשה סדרי עולם, ובסיומה, מצאו עצמם נערים יהודיים רבים ללא ישיבה שבה יוכלו להגות בתורה. הישיבות ששרדו, כרעו תחת עול כבד של חובות עצומים, וסכנת סגירה איימה על קיומן. ואם אין גדיים אין תיישים. לנוכח המצב, נחלץ רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ חיים' ו'משנה ברורה', יחד עם עוד מגאוני הדור, והקים את 'ועד קרן התורה', שלימים נודע בשם 'ועד הישיבות'. בדברים חוצבי להבות שנשא בפני קהל אלפים בכנסיה הגדולה בעיר וינה בשנת תרפ"ג, ביקש את נדבת לבם של המוני עמך ישראל, לחזק את מוסדות התורה והישיבות. בעקבות כך נרתמו רבנים ואנשי מעשה בכל הערים והעיירות, ויצאו למסעות התרמה במסירות-נפש, להקים עולה של תורה.
איש יהודי היה בפולין ושמו ר' אברהם גוז, אהבת תורה יקדה בקרבו, ולפי שברכו ה' בבנות חסודות ויראות שמיים, השתוקק בכל מאודו לזכות בחתנים תלמידי חכמים ויראי אלוקים. ממעריצי החפץ חיים היה, וביום מן הימים סר אל הכהן הגדול מראדין, וביקש ממנו שיברכו בחתנים הגונים.נענה החפץ חיים ואמר לו: "הירתם גם אתה לעניין נשגב זה באסיפת ממון עבור ועד הישיבות, ותזכה לחתנים תלמידי חכמים", וזאת על פי דברי חז"ל: "דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן" – המכבד תלמידי חכמים יהיו לו חתנים תלמידי חכמים (שבת כג:). ר' אברהם הפנים אל ליבו את דברי החפץ חיים, ותיכף ומיד יצא למסע התרמה, כיתת רגליו מבית לבית, עד שבסופו של דבר התאסף אצלו סכום נכבד אותו שיגר ל'וועד הישיבות'.
ישיבת נובהרדוק בעיירת 'מעזריטש' שבפולין, היתה אחת משמונים וארבע הסניפים של ישיבות נובהרדוק, שהעמידו לגיונות של בני-תורה בכל אתר ואתר. בין חובשי ספסליה, היו שני נערי חמד, השוקדים על תלמודם ויראת ה' חופפת על פניהם. האחד היה יחיאל מאיר צוקר, וחברו בערל גרינשטיין. שנים ספורות קודם לכן, נקלע יחיאל-מאיר בן הארבע עשרה לבית-החסידים של חסידי ברסלב בוורשה, עיר מגוריו, התפילה הנרגשת עשתה עליו רושם כביר, הוא חש התעוררות עצומה שלא חש מעודו. מבקש ה' היה והדבר השפיע עליו עמוקות. וכשלאחר התפילה, יצאו החסידים בריקוד נלהב, השתומם ורוחו התפעמה בקרבו. מימיו לא ראה התעוררות כזאת, ואחריה שמחה כזאת. יחיאל-מאיר הציץ ונפגע…
זמן קצר לאחר התקרבותו לברסלב, נכנס ללמוד בישיבת נובהרדוק המעטירה במעזריטש. את הלהבה שיקדה בקרבו, הצית בלבות כמה מבחורי הישיבה, ביניהם חברו הטוב בערל גרינשטיין.תלמידי נובהרדוק, בעת ההיא, נוהגים היו לכתת רגליהם מעיר לעיר ומכפר לכפר, לעלות אל בימת בית המדרש ולהלהיב את הקהל בדברי תורה ומוסר, לקרב ליבותיהם לאביהם שבשמיים. כך נהגו גם יחיאל-מאיר וידידו הקרוב בערל. באחד הימים נקלעו הידידים לביהמ"ד של אחת העיירות, לאחר תפילת מנחה עלה בערל לשאת דברים. כשסיים את דרשתו, ניגש אליו יהודי נשוא פנים, אחוז התרגשות, והציע לו לשידוך את בתו החסודה. להפתעתו, סרב הבחור, כשהוא מטעים: "עשיתי הסכם עם חברי הטוב יחיאל-מאיר, שלא נתארס אלא בזמן אחד". אותו יהודי נשוא פנים, שהיה לא אחר מר' אברהם גוז, נענה: "ומה בכך? יש לי בת נוספת…". עוד באותו שבוע באו שני החברים בברית האירוסין והפכו לגיסים.ברכתו של ה'חפץ חיים' התקיימה בהידור, ור' אברהם זכה בחתנים תלמידי חכמים ויראי ה'.