בדברי ימי החסידות, ידועים האחים הצדיקים רבי שמואל אבא ורבי פנחס שפירא, נכדי הרה"ק רבי פנחס מקוריץ – המכונים "המדפיסים הקדושים מסלוויטא".
שני האחים הדגולים נתפסו לאחר שהדפיסו בבית הדפוס שלהם את הזוהר הקדוש. הם הושמו במאסר בעיר פטרבורג, ונידונו לעשרות שנים מאחורי סורג ובריח.
כמו כן, נפסק כי עליהם לספוג 1,500 מלקות כל אחד. וזה סדר המלקות: מעבירים את הנידונים בין שני טורי חיילים אשר מגלבים בידיהם, ומדי עברם, מכים בהם החיילים ומצליפים בהם בשוטי ברזל, וכך עוברים הנידונים שלש פעמים – ואם נותרו בחיים, מעבירים אותם לגלות בסיביר. היה זה עונש שהטיל אימה על הכל, כאשר הנידון סופג מאות מלקות בכל חלקי גופו מידיהם של החיילים האכזריים. אלו שנידונו להלקאה כזו, היו רצים כל עוד רוחם בם, כדי לספוג כמה שפחות הצלפות מכאיבות.
בעודו עובר בין שורות המכים, מספר "סדר הדורות החדש" – "נפלה מעל ראש האח הצעיר מצנפתו [=הכיפה שלו], עמד על מקומו ולא זז, ולא פסע פסיעה קטנה. לא השגיח במכאוביו ובמכות הגדולות, וקיבל עליו דין שמים באהבה, ולא רצה להקל ראשו בדבר, ואחר אשר הרים את מצנפתו וישם אותה בראשו, הלך בין המכים והמייסרים עד עוברו…"
כאשר עבר אחד האחים הקדושים, נפלה לפתע כיפתו מעל ראשו, והוא התכופף להרימה – למרות המלקות העזות והמכאיבות שנחתו עליו ללא הרף.
***
בבית הכלא בו שהו, היה עצור גם כומר שנאשם בחטא כלשהו. אותו כומר לא השלים עם העונש שהושת עליו, ובכל הזדמנות הגיש ערעורים על גזר דינו. אך לאחר כל פעם שהגיש ערעור, דווקא הורעו תנאי מאסרו, פקודה מגבוה הגיעה להכביד את עונשו עוד יותר ואף להלקותו.
היה זה לאחר תקופה ארוכה של עשרים ואחת שנה שהאחים הקדושים ישבו בתא כלא טחוב. שיבה כבר נזרקה בהם, ואילו הקיסר כאילו מנוי וגמור עמו להשאירם בכלא לנצח.
יום אחד ביקר בבית הסוהר אחד משרי הממשלה, ויתן ה' את חן שני הצדיקים בעיניו. הוא התמלא רחמים עליהם ויעץ להם איך יוכלו לצאת לחופש: "ראו, יודע אני כי למרות גאוותו של הקיסר, הרי שבתוך תוכו רחמן הוא: אפילו אדם שביצע עברות חמורות נגד הממשלה, אם מצליח הוא לעורר את רחמי הקיסר – זוכה הוא לחנינה. שימעו לעצתי וכיתבו מכתב לקיסר, אולם אל תטענו בפניו כלל כי חפים אתם מפשע, שום טענה נגד השלטונות לא תזכירו, אדרבה, כיתבו לו כי מודים אתם בחטאכם, אולם לא להכעיסו התכוונתם, ומלבד זאת כבר זקנים אתם וסובלים שנים ארוכות כל כך ואף הילקו אתכם, ובכן, מכיוון שיודעים אתם שהקיסר רחמן, ואפילו על מי שאינו זכאי הוא יכול לרחם, מבקשים אתם את מחילתו".
האחים עשו כעצתו של השר, ואכן נכמרו רחמי הקיסר עליהם, והוא ציווה לשחררם לחופשי.
***
כאשר סיפר אחד מצדיקי החסידות סיפור זה, הוסיף ואמר: "מלכותא דארעא – כעין מלכותא דרקיע" (= מלכות הארץ הינה משל למלכות שמיים) – כשבאים לפני ה' יתברך לבקש רחמים, אין לקבול על מידת הדין ולומר "לא חטאתי", אלא אדרבה לטעון: "אמנם חטאתי עויתי ופשעתי, אבל לא להכעיסך התכוונתי, וגם כבר קיבלתי את עונשי וחלש אני ואיני יכול לסבול יותר, אבל אני יודע שאצלך יתברך יש רחמנות כזו, שאתה יכול למחול לי לגמרי" – – –