בימים ההם, במזרח אירופה, התפרנסו יהודים רבים מבתי מרזח, אותם שכרו מהפריצים המקומיים.
וכך, בעל בית מרזח אחד, אותו החזיק בשכירות מהפריץ, האדון, בא אל רבי נחמיה יחיאל מביכוב, בנו של "היהודי הקדוש", רבי יעקב יצחק מפשיסחה זצ"ל, והתאונן לפניו כי הוא נשאר חייב להאדון סכום של מאתיים רובל עבור השכירות, והיות שאין לו כדי לשלם, החליט האדון לגרשו ולנשלו מהשכירות, וממילא, הוא ישאר בעירום ובחוסר כל.
שאל אותו רבי נחמיה: המעשן אתה טוטין [-טבק, סיגריות] ויאמר בעל בית המרזח: הן. וישאלהו איזה טבק אתה מעשן? השיב: מין פלוני. ויאמר לו זקני קנה לך פה חבילה אחרת, מטבק אחר הנקרא בשם פלוני, ותסע לביתך. והיה אם יקראוך אל האדון תלך אליו, אך מעצמך, בלי קריאה, לא תלך.
היהודי נסע לביתו וקיים את דברי הצדיק. ויהי בלילה והנה המשרת של הפריץ דופק על דלתו וקורא אוחו אל הפריץ. ויהי כבואו וישאלהו האדון: אמור נא לי אולי יש אתך טבק מהמין פלוני? זה חצי לילה אני והאדונית איננו יכולים לישון, שכן הורגלנו תמיד לעשן טרם לכתינו לישון, והיום נסע המשרת שלי לעיר לקנות טבק וישב ריקם, באמרו כי החנות שאך בה לבדה נמצא למכור הטבק הזה – סגורה.
היהודי ענהו כי אמנם יש אצלו חבילה אחת מאותו הטבק.
"לך מהרה והבא אותה אלי, אל תתמהמה אף רגע!" קרא אליו האדון.
היהודי הביא את החבילה, והאדון והאדונית החלו לעשן בתענוג רב.
ויאמר האדון להיהודי: מושקה (כך כונו היהודים על ידי הפריצים), יען כי על ידך היה לי תענוג גדול כזה. הנני מוחל לך מחובי שיש לי אצלך על הארענדי מאה רובל! ותאמר גם האדונית: עבור התענוג שהיה גם לי מהטבק שלך הנני מוחלת לך גם כן מאה רובל!
ובאשר שכל החוב הגיע אך למאתים רובל, לא נשאר עוד היהודי חייב מאומה להאדון. ויעש אתו תיכף חוזה שכירות חדש, להשאיר גם להבא את בית המרזח אצלו.
ביום המחרת, נסע היהודי להעיר, ויהי כאשר עבר לפני החנות אשר בה קנו תמיד עבור האדון, אמר לו בעל החנות – שידע שהוא מכיר את הפריץ – "מה זאת היה אתמול עם המשרת של האדון, כי בא לקנות אצלי טבק, וגם הכינותי בעבורו חבילה עם טבק, ונסע מכאן ושכח לקחת אותו?!"
או אז הבין היהודי את הנס הגדול אשר הראה לו ה' יתברך בזכות תפלתו של הצדיק.
המעשה הזה שמעתי מפי איש זקן, שהיהודי בעל בית המרזח היה גיסו.
(ספר מעשה נחמיה)
