"כך נגזר עלי!"

בשנת תקפ"ט, י"ג מנחם אב, נח נפשיה דרב האי גאון הצדיק מורינו רבי מרדכי בנעט זצ"ל בעיר המרחצאות קארלסבאד (עיר שבשל האויר הטוב שבה והמרחצאות הטבעיים שבה, נהגו רבים לנסוע אליה לשם רפואה), ולא נפטר בעירו מקום כסאו, והובל להקבר בעיר ליכטנשטַט הסמוכה.

בעיר הזו, רוב התושבים היו אינם יהודים ורק קצת יהודים דרו שם, והיא רחוקה מעיר ניקלשבורג, עירו של רבי מרדכי.

כאשר שמעו בעיר ניקלשבורג על פטירת רבם הגדול, תיכף ומיד רעשו לפנותו משם ולהביאו לעירם על מנת לקברו בה ולקדש את העיר.

אלא שיהודי ליכטנשטט, כאשר שמעו זאת, לא נתנום בשום אופן להעבירו, וטענתם בפיהם: כבר חצבנו לו כאן קבר, וכבר זכינו בגוף קדוש כזה, ועלינו יניח צדיק זה את ראשו. ואחר שמאת השם יתברך יצא שנפטר במקומינו – אנחנו זכינו בו! ואם נפל חבלו בחלקינו, למה נגרע?!

ונהיה ריב גדול בין הצדדים, והחלו מתדיינים בדבר בכה ובכה, עד שנגשו אל המשפט לפני הממשלה, ועלה המשפט מבית משפט לבית הגבוה ממנו עד שהגיע אל בית הקיסר ולפני היושבים ראשונה במלכות, כדת מה לעשות בענין זה, שכן לכל אחת משתי הקהילות טענה בפיה כי לה משפט הבכורה, בקבורת אדם גדול זה, והכרעה – אין, כי לא ידעו מה לעשות ומה לדון.

ובכן, שלח בית המלוכה שליח לשאול באורים ותומים – מרן רבינו משה סופר, ה"חתם סופר" זיע"א מפרעשבורג, שהיה באותה מדינה והיה ידוע ומפורסם במדינה כולה לאות ולמופת, ואמרו שכאשר יורה – כן יהיה.

ויהיה כעבור חצי שנה, באחד הלילות, היה החתם סופר ער כל הלילה כולו ועסק בבירור השאלה, וחשב לשלוח את תשובתו בבוקר השכם, ולהוציא פסק דינו לטובתם של אנשי ניקלשבורג, כי נטה לומר שצריך הצדיק להגנז בעירו ולא בעיר רחוקה ובארץ לו לא.

והנה, קודם אור היום, טרם כילה להעלות דבריו על הכתב לשלחם לבית המלך, חטפתו שינה ותרדמה נפלה עליו.

והנה הגאון רבי מרדכי בנט בא אליו בחלום הלילה, ויאמר לו בזו הלשון: הן כבודו כבר העלה להלכה שצודקים אנשי ניקלשבורג וזכו בדינם, ויסכים בדבר הזה הוא גם כן, שיוליכוהו לעיר ניקלשבורג. ואודיעך", המשיך רבי מרדכי בדבריו לחתם סופר, "כי נגזר בדיני עד עתה לשכב בעיר ליכטנשטט, וכן נגזר עלי מן השמים כעונש, על כי בבחורתי התקשרתי בקשרי שידוכין עם בת הרב דקהילת ניקלשבורג והפרדתי הקשר. ולזאת נענשתי בזה, לשכב שם כחצי שנה. ועתה כבר עבר הזמן" ועל כן מן הראוי לפנותו ולקברו בעירו, מקום קבורת אבותיו. ומסר לו סימן ואות לכך, שאותה כלה קבורה אף היא בסמיכות וקברו סמוך ממש אצלה.

ויקץ הגאון החתם סופר משנתו בחרדה.

הבוקר אור, והאנשים שולחו מאיתו כדברי הגאון הנפטר זיע"א אשר איתו בחלום, ונודע להם כי אכן כל הדבר.

זכותו תגן עלינו.

(ע"פ מעשיות פליאות, עמ' 10)