בין צריפי העץ הממלאים את מחנה העבודה הסיבירי, התהלך חיים שפירא, נער יהודי פולני יליד העיירה לומז'ה, שהמלחמה העולמית שפרצה, טילטלה אותו מביתו החם והביאתו לכאן. מרוב נדודים ותלאות, היו לו ימי עלומיו בישיבה בעיירת מכורתו, בצל הגמרא, הראשונים והאחרונים, לזיכרון רחוק. המזכרת היחידה שנותרה לו מבית אביו, היו זוג התפילין שלו שהסתיר בכיס נסתר בבגדיו, שכן ידע שבמידה ויגלו אותן מפקדי המחנה, יעשקו אוצר יקר זה מידיו.
מדי יום מתעורר הנער ראשון, לפני שהשמש מפציעה, ובעוד עלטה שוררת בצריף, מתעטר בתפילין מתחת לשמיכה, כשאין איש רואה אותו. בשקט ממלמל את תפילת שחרית ולאחריה חולץ את התפילין. כך נוהג הוא יום יום.
שבת אחת, אחר הצהריים, הוטלה עליו שליחות כלשהי אל מחנה שבויים הנמצא במרחק כמה קילומטרים משם. בבואו אל המחנה השכן, קלטו אוזניו לפתע מאי שם קול ניגון. הוא חידד שמיעתו, המילים היו ברורות ומוכרות: "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל" – – –
התרגשות אחזה בו, לאחר שמסר את הידיעה למפקד המחנה, חזר למקום שממנו בקע הניגון. ואז הוא גילה את המקור ממנו הגיע, מאחורי סבך צמחיה עבותה יושב יהודי מבוגר מעוטר בזקן צחור, עיניו עצומות והוא מזמר בדבקות את הפסוק משיר השירים…
חיים ניגש אליו וניסה לפתוח עמו בשיחה, אך היהודי מאן להשיב לו, כנראה מראה הנער שלפניו גרם לו לחשוב שמדובר בעוד "שייגץ" נכרי הנטפל אליו מתוך שעמום. "יהודי אנוכי, השירה שלך ריגשה אותי מאוד", לא הרפה הנער, ומשראה כי היהודי הזקן עדיין אינו נותן בו אמון, פתח את כיס בגדו והראה לו זוג התפילין…
ובאותו רגע, ניצתה שלהבת בעיניו של הישיש ודמעות החלו זולגות מתוכן. "תפילין"… מלמלו שפתיו בהתרגשות, "איי… חמש עשרה שנה כבר לא הנחתי אותן! אבל היום לא אוכל, שבת היום"…
הקרח הפשיר לגמרי ושיחה קולת התפתחה בין השניים, "שמי נחמן ברנוב, סיפר היהודי, "נשפטתי לעשרים שנות מאסר על שלימדתי תורה לילדי ישראל, מתוכן ריציתי כבר חמש עשרה שנה, שבמהלכן לא היתה לי אפילו הזדמנות אחת להניח תפילין. אמור לי ידידי, באיזה מחנה אתה עצור ובאיזה צריף? מחר אבוא אליך כדי לזכות להניח תפילין".
חיים נבהל וניסה להניאו מן הרעיון: "אם תנסה לערוק מן המחנה, השומרים עלולים לירות בך". אך ר' נחמן כאילו לא שמע את דבריו ושינה את נושא השיחה: "הניגון מצא חן בעיניך? הבה נשיר יחד, המילים הם מתוך שיר השירים…" כך, בפאתי מחנה השבויים, ישבו איש זקן ונער צעיר וזימרו בצוותא, כשהם שואבים ממעיינות האמונה המחיים את הנפש, וממלאים אותה תקווה ונחמה.
* * *
שעת טרם עלות השחר. חיים כבר עמד לסיים את תפילתו ולחלוץ את התפילין מתחת לשמיכה, כשלפתע הוא חש בנגיעה קלה. נשימתו נעתקה בקרבו מרוב בהלה; אבוי! גילו אותי! הוא הוריד במהירות את התפילין של ראש ושירבב את ראשו אל מחוץ לשמיכה. ואז, שיחרר בבת אחת אנחת רווחה; גם בעלטה הבחין בקלות בזקנו הלבן וההדור של ידידו ר' נחמן ברנוב…
אולם, בן רגע חזרה הבהלה לתפוס אותו, והפעם מדאגה לשלום ידידו; "ר' נחמן! ברחת? יהרגו אותך!" נתמלטה מפיו הקריאה. ור' נחמן מניח אצבעו על פיו ולוחש: "ש… ש… תן לי את התפילין מהר".
עד מהרה היה ר' נחמן מכוסה בשמיכה כשהוא עטור בתפילין ומתייפח בכי עז של התרגשות ודמעותיו נספגות בשמיכה. לאחר שעה קלה יצא כשעיניו אדומות, וסיפר לידידו הצעיר: "שמרתי את מנת הלחם היומית שלי ושיחדתי עמה את השומר שבחוץ כדי שיעלים עין מבואי לכאן. מחר אבוא שוב באותה השעה".
חיים ניסה שוב להניאו מלהסתכן, אך ר' נחמן הישיש היה אחוז התלהבות קודש: "במשך חמש עשרה שנה לא הנחתי תפילין, ועכשיו שגילגלו לידי את המצוה לא אקיימנה?! ואם אצטרך לוותר על מנת לחמי, מה בכך. הסבור אתה שזו הפעם הראשונה שאני רעב ללחם? פעם הם כלאו אותי לשבוע ימים ללא מזון, משום שלא רציתי לצאת ליער בשבת לחטוב עצים, וברוך ה', אני עדיין חי!"
במשך שלושת השבועות הבאים לא חדל ר' נחמן לבקר מדי יום בצריפו של חיים ולהניח תפילין, כשפיו מלא שבח והודיה לבוראו על חסדו. לאחר מכן, נאלץ חיים לעבור למחוז אחר, ואת אותו חסיד מופלא – ר' נחמן ברנוב, לא שב לראות עוד.
(מקור: 'לך לך בני', חיים שפירא)