את הסיפור שלפנינו סיפר רבי יוסק'ה ממז'יבוז', נכדו של הצדיק הקדוש בעל ה"דגל מחנה אפרים" מסדליקוב. סיפור זה היה הסיבה העיקרית שבעקבותיה קבע הבעל שם טוב את מקום מגוריו במז'בוז', ומעשה – כך היה:
במז'יבוז' העיר, התגורר תלמיד-חכם מופלג ונודע, רבי בעריש ביילו-אויס שמו. כל ימיו, יושב היה על התורה ועל העבודה, כאשר מן השמים מזמנים לו את פרנסתו בשפע ובהרחבה. נוות-ביתו, אשת חיל, שילחה ידיה במסחר בדים, וניהלה בעיר חנות מצליחה, שמשכה אליה ציבור לקוחות גדול, בכמות ובאיכות, אשר כלל את סולתם ושמנם של עשירי הסביבה.
באחד הימים, כאשר כסא הרבנות של העיר התפנה, עלה בדעתו של מושל המחוז, להוציא את מישרת הרבנות ל"מכרז", ול'מוכרה' לכל המרבה במחיר. מכה זו, של מכירת הרבנות עלתה כפעם-בפעם בגזירת שליטים שונים וגרמה חורבנות רוחניים, כמובן מאליו. גדולי ישראל שבכל דור ודור, יוצאים היו חוצץ כנגד מגמות מסוכנות אלו, ועד מקום שאימת המלכות איפשרה זאת, יוצאים היו בהכרזות איסור כנגד רוכשי הרבנות.
במקרה דנן, נמנעה השערוריה בטרם פרצה. הסוחרת העשירה, נוות-ביתו של רבי בעריש, נזדרזה והציעה למושל המחוז סכום עתק, בתמורה לרכישת הרבנות בעבור בעלה הלמדן, ובכך, הגיעה הפרשה לסיומה. שכן, לא היה מי שיוכל להתמודד כנגד הסכום שמסוגלת היתה היא להציע.
אחת התקנות הראשונות שחולל הרב החדש היתה, בניית בית מדרש חדש ומפואר, במקומו של בית המדרש הישן-נושן שקיים היה במתא – הלא הוא אותו בית-מדרש מעץ, אשר שימש בזמנו כבית-הכנסת הראשון של העיירה. את מרבית הוצאות הבניה, מימן הרב מכספו הפרטי, תוך שהוא מניח מקום גם לבעלי-יכולת אחרים מבני המקום להשתתף במצוה. לאחר חנוכת בית המדרש החדש, עברו הרב ובני הקהילה להתפלל בבית-המדרש החדש, אשר גדול היה ומרווח מקודמו, עד לאין-ערוך, ובית-הכנסת הקטן והישן ננטש ונזנח.
מסתבר, כי מספר בני הקהילה היה גדול מהכיל אותם בית-הכנסת הב"ח, אשר היה, כזכור, בנוי מאבן, ובית המדרש מעץ שימש, איפוא, כמקום תפילה מרכזי לא-פחות. עתה, בא בית-המדרש החדש לרשת את מקומו.
ברם, עד שלא ארכו הימים, ערבה השמחה ושבת המשוש. חולי גדול וכבד תקף את הרב החדש והפילו למשכב. חלפו שבועות אחדים, אל מיטתו הוזעקו טובי הרופאים מכל קצות המדינה, סכומי עתק זרמו מידה של הרבנית העשירה לכיסיהם – אך לשוא; למרות כל המאמצים לא עלתה ארוכת הרב.
הרבנית, אשר בנסיעותיה לבראד למטרות מסחרה, רגילה היתה להיכנס בדרכה אל הבעל-שם-טוב, אשר התגורר אז עדיין בקולומיי, ולבקש את ברכתו, החלה עתה להפציר בבעלה הרב, כי יסע אף הוא אל הבעל-שם-טוב ויבקש את ברכתו ואת תפילתו להחלמתו, השמועות הנפלאות על אודות הבעל-שם-טוב הקדוש הגיעו כבר לאוזניו של רבי בעריש, סוגות באותות ובמופתים, אלא שכרבים אחרים באותה העת, אחוז היה רבי בעריש בחבלי 'התנגדות' לתופעה החדשה והבלתי מוכרת, ובשארית כוחותיו ההולכים וכלים, הביע סירוב נמרץ להצעה.
ברם, משהלך חוליו והכביד עוד יותר, עד כי נותר מוטל במיטתו ללא נוע וכל הרופאים שמטו את ידיהם ואמרו לו נואש, לא יכול היה עוד רבי בעריש להתנגד להחלטתה של הרבנית, לנסוע אל הבעל-שם-טוב לבדה, כדי לבקש ולהתחנן על נפש בעלה. בטרם יצאה לנסוע, עוד הוסיפה ודרשה מרבי בעריש, כי יקבל על עצמו בתקיעת-כף, לקיים ולעשות ככל אשר יורה הבעל-שם-טוב. החולה, אשר צל-המוות כבר ריחף מעל לראשו, ניאות גם לזאת, ונתן את הבטחתו כפי הנדרש.
בבואה לפני הבעל-שם-טוב ואחר ששמע את כל אשר בפיה, נענה הבעל-שם-טוב ואמר:
"עניין קשה הוא זה, ואהיה מוכרח בגינו לנסוע מז'יבוז'ה בעצמי!"
ואכן, בתוך זמן קצר יצא הבעל-שם-טוב לדרך.
עם הגיעו מז'יבוז'ה ובחנות העגלה על סף ביתו של רבי בעריש, יצאו אי-אלו אנשים שחוחי-ראש מן הבית.
"מה מצבו של הרב החולה?" – שאלם הבעל-שם-טוב.
"הרב גוסס" – השיבו האנשים – "ואנשי החברה-קדישא כבר ניצבים מסביב למיטתו!"
אותות של צער ושל אכזבה נצטיירו על פני קודשו של הבעל-שם-טוב. אולם, כחלוף רגעים-ספורים, התעשת, ירד מן העגלה, ופסע אל הבית פנימה בצעדים בוטחים מאוששים. משנכנס הביתה, פנה הישר אל חדרו של החולה, הניח את ידו על המזוזה אשר בפתח החדר ונעץ את מבטו בשכיב-מרע הגוסס במיטתו. לאחר דקות אחדות, נשא הבעל-שם-טוב את קולו וקרא:
"רבי בעריש! וכי כך מקבלים אורחים?! כלום לא נהוג במקומכם לומר 'שלום עליכם'?"
פתאום, פקח החולה את עיניו, והושיט את יד ימינו אל עברו של האורח הקדוש.
"כך נותנים 'שלום עליכם', בשכיבה?!" – תהה הבעל-שם-טוב שוב.
לתדהמת הנוכחים, אזר החולה עוז, ולאחר מאמץ-מה הצליח להתיישב על מיטתו.
או-אז, הסיר הבעל-שם-טוב את ידו מן המזוזה, התקרב אל מיטת החולה והתייצב מול פניו, אי-מי הגיש כסא, הבעל-שם-טוב נתיישב עליו, כשאינו גורע עין מן החולה שלפניו. לאחר דומיה, פתח וסח באוזניו של החולה לאמור:
"תדעו, רבי בעריש, כי סיבת מחלתכם נעוצה שלושה קטרוגים, המושמעים נגדכם בפני הבית-דין של מעלה:
"הקטרוג האחד הוא, על אשר רכשתם את הרבנות בממון.
"הקטרוג השני הוא, על עצם התעטרכם בעטרת הרבנות, אשר איננה מיועדת בעבורכם.
"אמנם, על קטרוגים אלו" – המשיך הבעל-שם-טוב ואמר – "ניתן להתגבר, בעזרת השם, בקלות, על-ידי שתתפטרו מן הרבנות ולא תשמשו בה עוד.
"ואולם, הקטרוג השלישי – הגדול והקשה מכולם – הוא, על הזנחת בית- המדרש הישן בגינכם, בית-המדרש בעצמו, עומד ומקטרג עליכם בפני בית-דין של מעלה ותובע את עלבונו! על אף שבניתם במקומו בית-מדרש אחר, ומצד הדין מותר היה לכם להחליף ישן בחדש, טוען בית-המדרש הישן, כי זה קרוב לשלוש-מאות שנה שבני-ישראל מתפללים בו את תפילותיהם, ומצד חוסנו, מסוגל הוא להמשיך ולשמש עוד שנים רבות כבית-תפילה. עתה, עקב בניית בית-המדרש החדש על-ידכם, הפנו לו כל המתפללים עורף ועזבוהו שומם ונידח מאין בא בשעריו.
"ביותר נתקבלה טענתו של בית-המדרש הישן לפני בית-דין של מעלה, משום שמקומו מכוון כנגד בית-המקדש של מעלה [- הכוונה מן-הסתם, כי שערי שמים פתוחים כנגד לקבל את התפילות העולות ממנו] וקיומן של תפילות ישראל באותו מקום דייקא, חשוב ורצוי בשמים עד-לאחת, ומשום כך ראוי להרבות תפילות ישראל בבית-מדרש זה, ולא למונען!
"כדי לדחות את הקטרוג השלישי, לא תהיה לי כל ברירה" – סיים הבעל-שם-טוב את דברו – "אלא לקבוע את מושבי כאן בעיר ולקבוע את מקום תפילתי בבית-מדרש ישן זה!" – – –
קיבל על עצמו רבי בעריש להתפטר מן הרבנות, ואכן כך עשה, ובתוך זמן קצר חזר לאיתנו ונתרפא ברפואה שלימה. אף הבעל-שם-טוב קיים את דברו, והגיע לקבוע את מושבו במז'יבוז', תוך שהוא מאמץ לעצמו את בית המדרש העתיק, כבית-מדרשו שלו.
[…] ת"ק, בעקבות מעשה שהיה, קבע הבעל שם טוב את דירתו במז'בוז', ושם יסד את בית מדרשו […]