כינוי מוזר היה לו לאותו חסיד ירא אלקים: "רבי זושא ג-ט" – רבי זושא "שם ה'". הלא הוא ר' זושא בעל המכולת בעיירה ברסלב.
כינוי זה לא ניתן לו לחינם. יהודי תמים היה ששם השי"ת שגור על פיו. כאשר ראו אותו משוחח עם מישהו, ידעו כי שיחו ושיגו הנם רק בעניני שמיא. הוא לא שכח ולא נתן לשכוח כי הקב"ה הוא מלך העולם, היה, הוה ויהיה, ולית אתר פנוי מניה.
בעמדו במכולת לשרת לקוחותיו, מובן מאליו היה כי יזכיר וישוב להזכיר את שמו יתברך.
פלוני נכנס ומבקש מחצית הליטרה של שמן, ורבי זושא מצהיל אליו פניו:
"גש נא יקירי לפינה זו, ובשם ה' הורד מן המדף את הדרוש לך".
מישהו שואל על מצרך כלשהו, ורבי זושא משיב:
"מיד, בעזר השי"ת, כבר אתן לך".
וכשבא תינוק בשליחות אמו עם כמה פרוטות לקנות כיכר לחם, מתחייך הוא כנגדו תוך כדי הגשת הלחם, ונפרד ממנו בברכה: "יברך אותך ה' וישמרך, ילד יקר".
ובין קונה זה לאחר, לא ישב ר' זושא בחיבוק ידים. תמיד התפלל, קרא פרקי תהילים, והשיח לבו לפני השי"ת כילד המדבר עם אביו.
שנים רבות התגורר ר' זושא בברסלב, ודמותו התמזגה להפליא עם הסביבה. עד שביום אחד נאלץ לעקור לעיר טשערין. המכולת נסגרה ו"רבי זושא ג-ט" נעלם.
יציאתו של רבי זושא מן העיר היכתה את הכל בתדהמה. ועוד יותר מכך גברה הפליאה; הוא לא יצא סתם כך מברסלב, ידידיו הבריחוהו משם באישון ליל!
*
ומעשה שהיה כך היה:
בקרבת העיר ברסלב השתרעה אחוזתו של הפריץ מולודובסקה, בעל המקום. עשיר גדול היה הפריץ, ועיני הערלים העניים יצאו מחוריהן מקנאה בהביטם בכל אשר לו.
פעם אחת בשובו מטיול בחוץ לארץ, לבש הפריץ מעיל עור יקר-ערך שרכש אי שם.
ביום מן הימים שלאחר מכן, הזדמן אחד הערלים לאחוזתו של הפריץ לרגל מלאכה כלשהי, וכשנכנס פנימה הבחין במעיל-העור התלוי על קולב. עיני הערל התרחבו מחמת קנאה, ולבו החומד החל להכות בו בטרוף. "הנה, אמר לעצמו, עומד אתה בקרבת מקום למלבוש יקר זה, הושט ידך וקחהו, איש לא יראה במעשיך!"
מחמת חמדה לא הרבה הערל במחשבות, מהיר כבזק תפס את המעיל והחל לנוס עמו בדרך החוצה. הוא עבר את המשוכות בגן בריצה, והנה הוא כבר עומד מעבר לשער האחוזה…
אבל לבו ההולם לא נתן לו מנוחה: מה יהיה כאשר ידלקו בעקבותיו וימצאו אצלו את הגניבה?…
בתוך כך הגיע לאזניו קול עגלה נוסעת. סובב הגנב ראשו והבחין כי היהודי זושא הוא, הנוסע בעגלתו הדלה הרתומה לסוס זקן וטעונה מיני סחורות.
סימן הגנב לרבי זושא לעצור, ועצרה העגלה. הגוי ביקש מרבי זושא לנסוע בעגלתו כברת דרך, ורבי זושא נעתר לו. בתוך כך, גולל הגנב את מעיל העור לעיני ר' זושא ואמר: "רואה אני כי ידיך מכחילות ופניך אדומות מחמת קור, הנה לך, לבש מעיל זה, תריס טוב הוא מפני הצינה השולטת בעולם".
נטל ר' זושא את המעיל המשובח, לחש כמה מילות של תודה להשי"ת, התעטף בו והמשיך לנסוע.
לא עברו יותר מכמה דקות, ומשרתי הפריץ הגיעו אל העגלה, הביטו בשניים היושבים בה והבחינו ביהודי העטוף במעיל הגנוב מאדונם!
לא הועילו הסבריו וטיעוניו. הערל הגנב התחמק וברח, ורבי זושא עמד נכלם לפני המשרתים הזועמים. הם הסירו את המעיל מגופו והיכוהו מכות נחרצות. משם הוליכוהו לבית הסוהר והשליכוהו לצינוק.
ישב רבי זושא בתא הטחוב ושפך לבו בתפילה להשי"ת שיצילהו ממצוקתו.
בתוך כך נודע הדבר בעיר, ויהודי העיר שמעו ותצילנה אוזניהם. רבי זושא הצדיק יושב במאסר על לא עוול בכפו!
מיד התאסף הקהל והוחלט לשלוח כמה בחורים למלט נפשו של רבי זושא מבור תחתיות.
זכותו של רבי זושא עמדה לו, והבחורים חילצוהו בשלום מבית האסורים. עוד באותו לילה העבירו את רבי זושא ואת משפחתו לטשערין וכן ניצל מידי הפריץ.
עלה לתרופה