רבי נפתלי מרופשיץ (ב"ר מנחם מנדל)

רבי נפתלי צבי מרופשיץ זצ"ל

משפחת הורביץ

מן המשפחות המפוארות בישראל, גדולי היחס, היא מבלי ספק משפחת הורביץ המהוללה — משפחה של לויים המתייחסת למשפחת היצהרי בן קהת בן לוי, ושמענפיה השתרגו ועלו גאונים וצדיקים, כבעל השל"ה הקדוש הידוע מקצה העולם ועד קצהו בחיבוריו הטהורים, או כרבי שבתי הלוי הורביץ, אביו של ר' אברהם הורביץ בעל "חסד לאברהם" על שמונה פרקים להרמב"ם, שהיה "יחיד בדורו, וגברא רבה ויקירא אשר כל התורה כולה היתה על פיו שגורה" — כפי שמעידים עליו רושמי הקורות.

רבי יצחק הלוי הורביץ

ממשפחה מפוארת זו, יצא לתהילה רבי יצחק הלוי הורביץ זצ"ל, אב בית דינה של עיר ואם בישראל "ברודי", שהיתה מלאה חכמים וסופרים; ולאחר מכן, ממלא מקומו של הגאון הגדול רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, שהותיר לו לאחר פטירתו את כס הרבנות בשלשת הקהילות החשובות בישראל: אלטונה המבורג ונדסבק (קהילות אה"ו).

עילוי צעיר, פיקח ושנון, היה ר' יצחק הלוי כבר בשנתו השתים עשרה, ומוניטין יצאו לו בעולם, כחריף ובקי בכל מכמני התורה. אביו ר' יעקב־יוקל, שהיה אז אב בית הדין של קהילת גלוגא רבתי, התכבד בבנו ר' איציק'ל, וכאשר הגיע לפרקו שידכו עם "הרב הטפסר רבי יעקב באב"ד" מעיר ברודי, שהיה עתיר נכסין ונערץ על רוב צדקת פז רונו ויראתו, בקרב כל חכמי העיר.

לימים היה ר' יצחק לרבה של ברודי, ולכשהיה הבעל שם טוב הקדוש בא לשם בדרך מסעיו, היה אומר שבחדש אלול שורה רוח הקדש בבית מדרשו.

לאחר מכן, כשנתקבל לרבם של קהילות אה"ו, יצא טבעו בעולם, כחכם וצדיק ממיוחדי הדור.

מאז נודע בכינויו "ר' איציק'ל המבורגער". שכן, מהמבורג יצאה תורתו, ושם בנה בית לשם ולתפארת. בניו הלכו בדרכו, והוסיפו נדבכים מפוארים למשפחת הורביץ המהוללה. אף בנותיו התפרסמו בצדקותן וחכמתן, וכשהגיעה בתו הראשונה לפרקה, קפצו עליה בהצעות נכבדות, מבני גדולי הדור ורבנים יושבים על מדין.

מפורסם היה אז ר' יעקב אבד"ק ליסקה ואף לבנו ר' מנחם מנדל יצאו מוניטין. בן זה, שלימים נודע כ"רבי מנדלי לינסקֶר" ומילא את מקום אביו ברבנות, זכה, והיה לחתנו של ר' יצחק הלוי הורביץ.

לידתו של רבי נפתלי מרופשיץ

לא ארכו הימים, ובחג השבועות שנת תק"כ, ביום בו עלה הבעש"ט הקדוש בסערה השמימה, נולד להם, לר' מנדלי ולזוגתו הצדקנית בת ר' איציק'ל מהמבורג בן, שאת שמו קראו בישראל "נפתלי צבי" – ונתקיים בו הפסוק "וזרח השמש ובא השמש" – עד שלא שקעה שמשו של זה זרחה שמשו של זה". כי באותו יום בו נסתלק הבעש"ט נולד הוא, רבי נפתלי מרופשיץ.

מדוע נקרא בשמו

על סיבת השם נפתלי צבי מספר "הרב הגדול, מעוז ומגדול החכם הכולל… בנש"ק מו"ה אברהם איטינגא סגל זצ"ל מדוקלא, בעל מחבר ספר שם הגדולים השלישי: שר' נפתלי מרופשיץ נקרא על שם צדיק אחד, שלאחר פטירתו היה רגיל לבוא בהקיץ לסבו של ר' נפתלי, הגה"ק ר' מאיר מטיקטין זצ"ל, ללמוד עמו".

חיבתו למצוות סוכה

נשמתו הגבוהה של ר' נפתלי – היו צדיקים אומרים – חצובה ממקור עליון. ומכיון שכל נשמות ישראל שרשם בתורה הקדושה, הרי נשמתו נעוצה במצוות סוכה הכתובה בתורה. כי על כן – הסבירו הם כבר בהיותו מנהיג ישראל – עוסק הוא בכל השנה במצוות סוכה, ובכל יום ויום עושה הוא איזו עבודה בסוכתו: פעם נועץ יתד ופעם קרש, פעם לומד מסכת סוכה ופעם אומר פלפול או דרוש על סוכה. בכל אופן, בכל יום מזכיר היה את המלה סוכה.

חכם מחוכם היה, ובעיקר התבטא הדבר בכח הדיבור שלו, בו שלט שליטה רוחנית נפלאה, כפי שנספר להלן בע"ה.

"אם הקב"ה חסיד – מדוע אינו אומר ויקרב משיחיה…"

עוד בילדותו גילה שנינות בלתי מצויה. אביו, שמתנגד היה לדרך החסידות, נתקל בליל הסדר בשאלתו המביכה והקולעת גם יחד. היה זה כאשר אמרו המסובים את ההגדה, הגיעו ל"חסיד הוא, טהור הוא", פנה נפתלי הקטן לאביו ושאל: "אם הקב"ה חסיד הוא – מדוע זה אינו אומר, 'ויצמח פורקניה ויקרב משיחה' ומביא את הגאולה?!".

ואכן, נודע ר' נפתלי צבי אחרי שנים כ'פה מפיק מרגליות', ואמרותיו השנונות, בעלות המשמעות העמוקה, היו לשם דבר. אלא שכאמור חסידים מבינים היו יודעים, שכל אלה אינם אלא "הלבשות" של יחודים עליונים בסיפורי דברים ומלות בדיחה.

לימודו אצל רבי משולם איגרא

בני משפחתו, שעוד בשנות נעוריו הראשונות שמו לבם לכשרונותיו המזהירים של רבי נפתלי מרופשיץ, עודדוהו להתמסר ללימוד התורה, ואף שלחו אותו לדודו, מגדולי גאוני אותו הדור, רבי משולם איגרא, שלבו היה מבעית בתורה ולחריפותו לא היה אן ורע בקרב גדולי הזמן.

במשך תקופה ארוכה למד ר' נפתלי הצעיר עם רבי משולם אגרא, מילא כריסו בש"ס ופוסקים, ועם התבגרו היה אף הוא לתלמיד חכם מופלג, גבוה משכמו ומעלה מכל בני גילו.

"עשה לך רב"

מעתה, חיפש לו רבי נפתלי מרופשיץ רב ומורה דרך בעבודת השי"ת ובדברים שבלב, כתפילה בדביקות, טהרת המחשבה, שבירת תאוות ומידות רעות וכדומה – דברים שאינם נקנים אלא בהכוונה נכונה.

לפניו ראה אפוא שני מחנות – כת חסידים וכת מתנגדים. שתיהן מונהגות בידי גדולים וצדיקים, ושתיהן חותרות לקיים מצוות הבורא יתברך שמו. אלא שאת האחרונה הכיר מחוג משפחתו, ואילו את הראשונה – כת החסידים – לא הכיר עדיין, ולבו אמר לו, שכדאי הוא לתהות על קנקנה. תקוה חבויה קיננה בלבו, ששם שם ימצא את אשר חסר לו בעבודת השי"ת.

בצל החסידות

אזר רבי נפתלי הצעיר אומץ, ושם פעמיו לליז'נסק, שם קיווה להתקבל כתלמיד אצל רבי אלימלך מליז'נסק, ששמעו הגדול הגיע לאזניו מזה זמן רב.

הוא הגיע לליז'נסק, נכנס ל"רבי ר' מיילך" והציע לפניו את משאלתו, להתקבל אצלו כתלמיד המתאבק בעפר רגליו.

שאלו הרבי לשם משפחתו ובית אביו, ומכיון שאמר לו שהוא מבית הורביץ ואף נקרא בשם משפחה זו (על שם בית אמו), לא רצה רבי אלימלך לקבלו, ודחה אותו בשתי ידיים. "אינני רוצה בתלמידים מיוחסים", פסק.

התחיל ר' נפתלי לבכות לפניו ולהתחנן אליו, באמרו: "במה אשם אני שאבותי מיוחסים הם?", אלא, שלא הועילו תחנוניו, הרבי לא רצה לקבלו.

נקל לתאר שכוונות עמוקות היו בכל דרכיו של צדיק גדול כרבי אלימלך מליז'נסק, ומבלי ספק הייתה לו כוונה שלמה בדחותו אותו מעל פניו. אלא שרבי נפתלי עצמו סירב להשלים עם הסירוב. הוא הפציר ברבי אלימלך עד בוש, וכשראה שאין הוא רוצה בשום אופן לקבלו – נפל ארצה מתעלף.

רק אז, כאשר כלו כוחותיו והוא התעלף – שינה רבי אלימלך מליז'נסק את טעמו והסכים לקבלו.

מסורת נוספת לדחייתו של רבי אלימלך

לפי מסורת חסידית אחרת, הכיר רבי אלימלך את אביו של ר' נפתלי, ר' מנדלי לינסקער, עוד ממסעותיו כאשר היה בגלות עם אחיו ר' זושא מאניפולי.

לפי מסורת זו, בהגיעם – במסגרת גלותם – לעיר ליסקה, הם התוודעו לר' מנדלי, רב העיר, וכאשר הוא שמע על הגלות שהם עורכים, הטיח בהם: "אם אני הייתי עורך גלות כמותכם, הייתי נראה יפה מכם" (פירוש: הייתי מגיע לדרגה רוחנית גבוהה יותר). נרעדו האחים לשמע דבריו, ומיד החליטו לערוך שנה נוספת של גלות.

ומסיבה זו דחה רבי אלימלך את רבי נפתלי, בנו של ר' מנדלי, מעל פניו, מידה כנגד מידה, ונסתרות מי יבין – – –

ימים ושנים נקפו, ור' נפתלי היה לאחד מתלמידיו המובהקים של הרבי ר' אלימלך מליז'נסק.

אצל החוזה מלובלין

לאחר פטירתו של רבי אלימלך עבר רבי נפתלי מרופשיץ אל החוזה מלובלין, שקירבו אל לבו ואהבו כבן. ביחוד מתפעל היה מחכמתו העצומה שיראה היתה קודמת לה.

ה'חוזה' ראה בו "ברכה" לדור, ובהתפעלות קרא עליו פעם את הפסוק: "ראה הנני נותן לפניכם היום ברכה וקללה": ברכה – הרי רבי מנחם מנדל מרימנוב; ברכה – הרי רבי נפתלי שלי, וכך המשיך למנות את מיוחדי הדור ההוא.

ר' נפתלי היה לנאמן ביתו של החוזה מלובלין, ואף עסק בצרכיו האישיים ביותר. כשנתאלמן הרבי מאשתו הראשונה, פנה רבי נפתלי מרופשיץ לאבד"ק לובלין, רבי עזריאל הורביץ, המפורסם בכינויו "ראש הברזל", וניסה לשדך את בתו לרבו הגדול.

נעץ בו ר' עזריאל עיניו, ואמר לו: "כתוב בתורה 'את בתי נתתי לאיש הזה' ורבך הריהו – כדברך – 'מלאך' ולא 'איש'"…

חכמתו של רבי נפתלי מרופשיץ

כאמור, רבי נפתלי מרופשיץ ידוע היה בחכמתו ובשנינותו הגדולה, אלא שחכמתו לא התגדרה בדברי צחות גרידא. פעם אחת פנה אליו רבו, החוזה מלובלין, ושאלו: "הרי אין הכתוב אומר "חכם תהיה" אלא "תמים תהיה עם ה' אלקיך"! "אכן," החזיר לו ר' נפתלי – "אולם לכמה חכמה זקוק אדם כדי להגיע לתמים תהיה…".

ואמנם, חכמתו העצומה כרוכה ושלובה היתה בתמימות עצומה בעבודת השם. כך, למשל, מעיד בעל 'עשר צחצחות', ששמע מפי גדולי חסידי רופשיץ שפעם אחת בערב יום הכיפורים, נאסף הקהל אל השלחן הטהור, והמתין עד בוש שיבא הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ לשולחן כנהוג, ולא בא.

נכנסו חשובי אנשיו ומצאוהו בוכה מאין הפוגות, עד שלא היה אפשר להתקרב ולדבר אליו מגודל מרירות בכיותיו, והגידו זאת לבנו החכם הקדוש ה"ר אליעזר זצ"ל, שיכנוס הוא, ביודעם כי מאד מאד הוא חשוב אצלו.

ונכנס ושאלו על הבכיות, והשיב לו: אהובי בני, בושני מאד לכנוס להשלחן, ולכנוס לבהמ"ד להתפלל ביוה"כ זה, אחרי התבונני שבכל השנים הבטחתי להשי"ת בכל ימים נוראים, כי אשוב בתשובה שלימה ואלך בדרך הישר, ואני בודק במעשי והמה מקולקלים, ולא תיקנתי מאומה! והתמרמר מאד.

וענה אליו בנו החכם הקדוש בחכמתו: אהובי, אדוני, אבי! אנכי מבטיחך שמעתה תשוב בתשובה שלימה, ותלך בדרך הישר. ובא עמי להשלחן. ונענה לו: אם אתה מבטיחני אני מאמין לך. ונכנס להשלחן הקדוש!" – – –

ענוותנותו של רבי נפתלי

אף כשדיבר דברי בדחנות, היו אותם דברים מלמדים עד היכן מגעת קדושתו וצדקתו, יראתו וענוותנותו.

כך למשל הסביר פעם את דברי המדרש: הראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה "דור דור ודורשיו", ואמר: "תמהני, מדוע זה הקדים כביכול הקב"ה להראות את הדור לפני דורשיו – מנהיגיו? אלא שכשאני מסתכל על עצמי מתורץ לי הדבר היטב: אם היה למשל הקב"ה מראה את נפתלי בתור אחד ממנהיגי הדור, הרי היה משה רבינו מתעלף על אתר! לפיכך הראה לו הקב"ה תחילה את הדור ואחר כך את דורשיו, כדי שיבין שלפי ערך הדור כך הם המנהיגים"…

עבודתו הקדושה

"ברבי נפתלי מרופשיץ לא היתה לי שום השגה"

הרה"ק רבי חיים מצאנז, בעל ה"דברי חיים", שהיה מתלמידיו המובהקים ונסע גם לרבי צבי הירש מזידיטשוב זצ"ל, כשהיה מזכיר דבר תורה מרבי נפתלי מרופשיץ לא היה אומר "שמעתי מרבי", אלא "שמעתי מהרב הקדוש מרופשיץ", ואילו כשהיה מוסר דבר בשמו של הרבי מזידיטשוב, היה אומר: "שמעתי ממורי ורבי".

תמהו על כך חסידיו, עד שביאר להם תכנם של דברים: "אם אמנם היו שני רבותי אלה צדיקים נוראים, קדושי עליון, הרי מר' צבי הירש זכיתי ללמוד משהו, שכן, היתה לי בו בכל זאת השגה קמעא. אולם, ברבי מרופשיץ לא היתה לי כל השגה, ראה ראיתי בו שכל דבריו יחודים עליונים הם, וחושבני שתהא זו גסות מצדי לומר שהינו רבי".

עבודת השם עצומה

כך, שאם באנו לספר אודות עבודתו בקודש, יהיו אלה פרטים אחדים, שרק בקושי הרי הם עובדות התואמות להשגתנו. לילה לילה היה קם בחצות לילה ועורך תיקון חצות בבכי ויללה. מסתגר היה בחדרו, ובפישוט ידיים ורגליים שופך לבו כמים נוכח פני ה'.

פעם נזדמן לפונדק אחד עם תלמידו החשוב של רבי מיכל מזלאטשוב, ר' פייבל מז'בריז'. ראה ר' פייבל את עבודתו הקדושה ונתפעל מאד. אחר שם לבו לתפילת השחרית שלו, שכולה שלהבת י-ה וציפה לסיום התפילה, כדי לשוחח עמו על דבר מה.

כאשר סיים רבי נפתלי מרופשיץ להתפלל, פנה אליו ר' פייבל עם מעט יין שרף כדי להשיב לבו.

התיישב רבי נפתלי, ובטרם הכניס לגימה לפיו החל מספר ביחוס עצמו, היאך הוא מגיע עד השל"ה הקדוש.

רבי פייבל הקשיב לסדר יחוסו הרם, ולאחר מכן שאל אותו: "אחרי תפילה בוקעת רקיעים מעין זו, נזקק אתה עדיין ליחוס?!"

"אח!", נאנח רבי נפתלי אנחה עמוקה, "מה משמש לי היחוס? כבודו למשל, כשהוא קם בחצות לילה ועובד בקדושה את השי"ת עד תפילת שחרית, הרי שבבואו ללגום לגימת יי"ש, תערב לו אותה לגימה, בידעו כי אבותיו ואבות אבותיו לא עבדו עבודה נאה כזו. אולם, אני, אם גם אני עומד על משמר העבודה, הרי בבואי אחר התפילה לטעום משהו נהפכת לי אותה טעימה למרה כלענה, בהזכרי באבותי הגדולים. חושב אני באותה שעה לעצמי, האם כך עבדו אבותי את השי"ת?! – בכן, אין היחוס מועיל לי ולא כלום לעבודתי, אלא למעט היי"ש"…

מסתיר את עבודתו

פעם אחת בחצות לילה, שכח רבי נפתלי לנעול את דלת חדרו, נכנס אחד מבעלי הבתים שבעיר ומצאו שכוב על הארץ בפישוט ידיים ורגליים, בתפילה ותחנונים, בעד קהלו ובעד כל ישראל.

רבי נפתלי הצטער מאד על כך, וירא היה שבעל בית זה יפרסם את הדבר בעיר – והלא דרכו בקדש היתה להסתיר את עבודתו הקדושה מעין כל חי! ומה יעשה עתה?

עמדה לו אפוא חכמתו והצליח להפוך את הרושם שעשה בעבודתו, מכבוד לבזיון: הוא שאל את האיש בקצרה למבוקשו, וכשפנה הלה ללכת, אמר לו: "אמנם, אנשי העיר אינם יודעים את גדולת רבם – אילו היו יודעים זאת, בודאי היו נוהגים בו כבוד"…

חשב האיש לתומו שרבי נפתלי מתהדר בעבודתו הקדושה, וכל ערכו נפל בעיניו, יצא וסיפר לבני העיר בגנותו…

כוונות ויחודים נסתרים

הרה"ק מקאמארנא מספר בספרו זוהר חי כך: "ראיתי למורי ורבי, רבינו הקדוש מו"ה נפתלי הנ"ל, שבכל דבריו היו יחודים, שכליות נפלאות, עד שהייתי מרעיד עליהם. פעם אחת עמדתי אחריו ולא ראה אותי, והיה יושב בערב שבת קדש בעת שרצה לילך למקוה, למרחץ, והיה מדבר עם אשתו בסיפורים. והבנתי שמדבר בכוונת רחיצת מים חמין ומקוה, והייתי מרעיד: האיד יהיה זה בכח אנושי להלביש ענינים כאלה בסיפורי מעשיות ודיבורים?! והרגיש, והחזיר ראשו אלי, ושתק. והיה מספר, עד שגמר ענין כל היחודים וכוונת מים חמין ומקווה. ומימיו לא שמעתי ממנו שיהיה מדבר איזה דיבור שיהיה נוטה לצער שום בר ישראל"…

כזו היתה מדריגתו העצומה של רבי נפתלי מרופשיץ. לא לדבר שום דבר ריק, אף עם אשתו ובני ביתו. שאף כאשר היה נזקק לדבר עמהם במילי דעלמא, דיבר בנוסח כזה שיבינו הם את מה שהם צריכים, ואילו הוא כשלעצמו ייחד בזה יחודים עליונים.

יחודים וכוונות – גם בבדחנות…

אף הוא עצמו סיפר, שכאשר עסק בצעירות בבדחנות בחתונות, כשהיה מברך את החתן ואת הכלה "שזיווגם יעלה יפה" מתכוון היה ליחוד שם יקי"ק שיהיה לעתיד לבא וא-ד-נ-י העולים במספר "יפה" — כמובא בכוונות ראש השנה, כידוע ליודעי חן.

"אבלום פי מלדבר כל עיקר"

כשחלה פעם לעת זקנתו פסק מלדבר, והיה כאלם ממש. בני הבית נבהלו, ולא ידעו מה היה לו. הדבר גם הקשה עליהם מאד, לא יכלו הם לשמשו שכן לא ידעו את מבוקשו, מאחר שלא דיבר ולא כלום. חלפה תקופה ניכרת, ועדיין בשתיקתו הוא עומד, נכנס אליו בנו ר' אברהם חיים זצ"ל ואמר לו: "אבי יקירי, לפי ראות עיני יכול אתה לדבר, אלא שאינך רוצה לדבר מכל מקום אמור לי לפחות מהי סיבת הדבר". פתח פיו הקדוש ואמר: "בני, מיום עמדי על דעתי לא דיברתי דבר וחצי דבר בלי יחוד, אולם עכשיו נחלש מוחי מחמת זקנה, ואין בי כח לנהוג כך, אמרתי אפוא בלבי, אבלום פי מלדבר כל עיקר"…

רבנותו ותלמידיו

רבי נפתלי צבי מרופשיץ כיהן כרב, כאמור, בעיירה רופשיץ – שעל שמה נקרא, ולאחר מכן בערים לינסק (מקום רבנות אביו), סטריז'וב וסאנוק.

בין תלמידיו של רבי נפתלי מרופשיץ נמנים רבי חיים מצאנז בעל דברי חיים, רב שלום מקמינקה, רבי יעקב צבי יאליש בעל "מלוא הרועים", רבי חנוך העניך מאלעסק, רבי יוסף באב"ד בעל "מנחת חינוך" ועוד רבים אחרים.

צאצאיו:

בנו רבי אברהם חיים מלינסק, בנו רבי יעקב ממעליץ, בנו רבי אליעזר מדז'יקוב, ובתו רייצא, רעייתו של רבי אשר ישעיה רובין שמילא את מקומו ברבנות רופשיץ

הסתלקותו לשמי מרומים

הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ נפטר לבית עולמו בי"א אייר תקפ"ז, בעיירה לנצוט, ושם מנוחתו כבוד.