רבי לוי יצחק מברדיטשוב (ב"ר מאיר)

רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מברדיטשוב

"הסניגור של כלל ישראל" קראוהו צדיקי הדורות. "בכל יום אני קובע לי שעה להודות לה' על אשר שלח לעולם הזה נשמה גדולה וקדושה של הרבי ר' לוי יצחק" – כך היה אומר הרה"ק החוזה מלובלין זיע"א, ואילו הרה"ק ר' שמעלקא מניקלשבורג העיד עליו שאינו שח שיחת חולין אחת בלי כוונות ויחידים קדושים…

יודעי חן היו אומרים עליו שהוא ניצוץ מרבי עקיבא ש"אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מפני הכריעות וההשתחויות", כל כך גדלה התלהבותו של רבי לוי יצחק בתפילתו ובקיום המצוות.

גאון אמיתי בנגלה ובנסתר היה הרב מבארדיטשוב, עד שהרה"ק רבי שמעלקע הנ"ל כינהו במכתביו "מורי בנסתר ותלמידי בנגלה". עוד בהיותו בן שבע עשרה "כבר היה מלא וגדוש בש"ס ופוסקים באחד מגדולי הדור" (סו״ס קדושת לוי, בתולדותיו), וכשהגיע לגיל כ"א שנה נקרא לשמש בקודש על כסא הרבנות, שעזב זה עתה הרבי ר׳ שמעלקע, בעיר ריטשעוואל. כעבור שנים מספר, נתקבל לרב ואב"ד בעיר זעליחוב, לאחר מכן, בעיר פינסק, ממנה עבר לכהן פאר בעיר גדולה לאלקים ה"ה ק"ק בארדיטשוב, בה הגיע אל המנוחה ואל הנחלה ובה העמיד תלמידים הרבה בנגלה כבנסתר וממנה התפרסם שמו בכל הארץ.

שמו הגדול של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב הלך לפניו, לא רק בגין גאונותו המופלגת בתורה וצדקתו הרבה, אלא בעיקר בגלל שמחתו העצומה בקיום התורה והמצוות שהיתה מלווה בהתלהבות בלתי מצוייה, אף בדור הדעה בו חי ופעל.

"את זו אינך יודע – אמר פעם רבי נחמן מברסלב לתלמידו רבי נתן מברסלב – שכשהרב מבארדיטשוב אומר 'דער בורא' [הבורא] – מתיז אש מעיניו" "ודחק תיבת 'דער בורא' ואמרם באימה ויראה והיו הדיבורים מרתתין כשיצא מפיו הקדוש של רבינו ז"ל", כן מספר מוהרנ"ת בחיי"מ.

שמחה והתלהבות שלא מעלמא הדין, בתפילה ובקיום המצוות, אפיינו את עבודתו הקדושה בימי חול רגילים, ובשבת ויום־טוב על אחת כמה וכמה, אז היו פניו קורנות כשלהבת ולחייו בוערים כלפידים.

אין לתאר את גודל חיבתו לשבת קודש שלא היה זז מחבבה עד שהיה מחמיר בה בכל החומרות האפשריות, לצאת ידי שמירתה, בתכלית הדקדוק. לדברי אחד מגדולי דורו, דקדק הרב ר׳ לוי יצחק בהלכות שבת יותר מבהלכות פסח – – –

בליל התקדש החג, חג הסוכות, לא היה יכול לישון. בליבו בערה השמחה והציפיה ליום המחרת, בו יינטלו ארבעת המינים. כל הלילה ישב וציפה בכליון עינים לאור היום, וכשאך הגיעה שעת נטילת לולב היה שמח בו ובאתרוג כמוצא שלל רב. בכל לב היה נושק את ארבעת המינים והיה שמח בהם שמחה גדולה עד מאד.

במוצאי החג, היה עומד ומצפה שיאיר היום, בכדי שיוכל להניח תפילין… "ככה התנהג את עצמו, בכל חפץ של מצווה, היה נושקו בכל לב וכשעשה איזה מצוה עשאה ברתיחת כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בדביקות נורא ונפלא והיה אז ממש מופשט מחיי העולם הזה" (שם בתולדותיו).

אי אפשר לתאר את גודל התלהבותו בשעת התפילה, בכל תולדות החסידות כמעט ולא נראה כזאת. אנשים מגושמים בתכלית ולבות אבן היו נימוחים כדונג, בשעה שהיה אומר קדיש. הרהורי תשובה עזים היו עולים על הלב, בשעה ששמעוהו בתפילתו.

נזדמן פעם לאפיקורס גדול להיות בשעה שהרבי מבארדיטשוב אומר "ובא לציון", ולכשהגיע הרבי ל"ולשבי פשע" התעלף הלה מרוב התרגשות והחל להתוודות על חטאיו בבכי ובתשובה שלימה.

לידתו הקדושה

עיר הוסקוב, איננה מן הערים הידועות בפולין וגליציה, אך מקום המצאה "מחוז פשעמישל" ידוע היה לאחד המחוזות היהודיים המובהקים שבמזרח אירופה. שם בהוסקוב התגורר אז רבי מאיר אבד"ק זאמושטש עם אשתו הצדקנית מרת שרה סאסיא בשעה שעלה ברצונו יתברך להוריד את נשמתו ה"מליץ יושר" על ידיהם.

מקובל כי שלשים וששה דורות שמשו אבותיו של ר' מאיר האב"ד ברבנות. גם אביו רבי משה היה רב גדול בישראל וגס סבו ואבי סבו, מאז ומקדם, כלם היו רבנים, יושבים על מדין. גם אשתו של ר׳ מאיר לא היתה אשה פשוטה, ובנוסף לצדקתה המיוחדת, התייחסה לגזע המהרש"א ז"ל.

לא היה איפוא מקום מתאים יותר להוולדו של רבי לוי יצחק מאשר בבית קדוש זה. אך לא בקלות ירדה נשמתו לעולם. הרבה מקטרגים עמדו לה לאותה נשמה קדושה, לבל תרד הנה. ולא נתקררה דעתם עד שהבטיחום שלשה דברים: א) שהנשמה לא תתראה עם הבעש"ט הקדוש; ב) שיהיה נרדף ממתנגדים; ג) שישמש ברבנות כל ימיו ויהיה טרוד בצרכי הקהילה.

כך זכה הדור, והרב ר׳ לוי יצחק מבארדיטשוב נולד בשעה טובה ומוצלחת, לאביו ר׳ מאיר ולאמו הצדקנית מרת שרה סאסיא, שאת שמה ושם בנה הצדיק, מזכירים בכל בתי החסידים, כסגולה להמתקת דינים ולכל צרה שלא תבוא.

היה זה בשנת ת״ק, כשהבעל שם טוב הקדוש "נתן לתלמידיו משקה עם לעקיך (עוגה), ב' פעמים עבורו, שאמר שבא לעולם נשמה שתמליץ טוב עבור אחנו בית ישראל, כאשר ידוע ומפורסם לכל מליצותיו [של רבי לוי יצחק] עבור אחב"י, אין די בָּאֵר ואין די ספר" (עשר אורות).

התקרבותו לרבותיו

אכן, פלא הוא שלא התראה הרב מבארדיטשוב עם הבעש"ט הקדוש, במשך יותר מעשרים שנה שהיה חי עמו עלי אדמות.

עוד בהיותו כבן 17 שנה התקרב לצדיקי הדור, ותהי ראשית דרכו להרבי ר' שמעלקע מניקלשבורג זי״ע, שהביאו לאחר מכן, לרבו המגיד הגדול ממעזריטש, אצלו הצטרף לחברייא הקדושה שהתהלכה סביבותיו.

רושם אדיר עשה על ר' לוי יצחק הצעיר המגיד ממעזריטש, אצלו מצא את אשר אהבה נפשו וממנו למד התלהבות ושמחה בעבודת השי"ת, ר' לוי יצחק היה מתבונן הרבה ברבו זה, שם אזנו כאפרכסת לשמוע כל הגה היוצא מפיו והתבונן בכל תנועותיו ומעשיו, עד שלא היתה שיחת חולין אחת שלא רשמה בפנקסו.

הרבנות והמתנגדים

השנה שנת תקכ"א, זה אך נסתלק הבעש״ט הקדוש, וכמובטח… ר' לוי יצחק לא ראה את פניו מעולם, כי אם ינק מתלמידו הגדול ביותר, המגיד הקדוש ממעזריטש זיע"א. באותה שנה קויימה אף ההבטחה השניה שניתנה טרם ירדה נשמתו לעולם… הרב ר' לוי יצחק בן ה-21 נקרא למלאות את מקומו של הרבי ר' שמעלקע שנקרא אז לכהן פאר בעיר שינאווי, טרם הלך לכהן ברבנות העיר הגדולה ניקלשבורג. כאמור, מני אז החלה שרשרת הכהונות של רלוי״צ בקהילות שונות, עד בואו לבארדיטשוב.

אך בד בבד עם קיומה של הבטחה זו, קוימה ההבטחה האימתנית ביותר, אותה הבטחה שרדפתו ארבעים שנה בקירוב. היתה זו המחלוקת שהציקתו הרבה ובגינה סבל סבל בל ישוער.

היתה אז עת תבערת המחלוקת בין מתנגדים לחסידים, ההתנגדות לדרך החסידות היתה בראשיתה כשר׳ לוי יצחק בא לכהן פאר בעיר ריטשעוואהל. חיציהם הראשונים של המתנגדים לחסידות ניתכו איפוא על ראשו הטהור, בשבתו על כסא הרבנות. ואילו הוא, הצדיק עליו את הדין ואף דן לכף זכות את מתנגדיו, בהוסיפו שמן למדורת ההתלהבות של עבודתו הקדושה.

ברם, באו המים עד נפש… ביום הושענא רבה, כשר' לוי יצחק בשיא דביקותו, כשארבעת המינים בידיו, נאלץ לברוח מחמת המתנגדים שציערוהו ללא רחם. הוא לא היה יכול להתמהמה עוד ובעיצומו של ההקפות הקדושות נמלט לקאזניץ, לבית אוהבו ומעריצו המגיד מקאז'ניץ בעל "עבודת ישראל".

גם ביתר העיירות, שם כיהן, לא מצא מנוחה מכת המתנגדים. אך בעיקר שבע מרורות בליטא, בעיר פינסק, שם שימש כאמור ברבנות. כוונה מיוחדת היתה לו לר' לוי יצחק בעברו להתגורר שם; לא הרחק, בעיר רובנא שעל גבול פולין־ליטא (כיום באוקראינה), נמצא אז רבו הגדול, רבי דוב בער ממעזריטש והיתה זו לו הזדמנות טובה ביותר לבקרו תכופות ולהשתעשע עמו בדברי תורה וחסידות. אך דוקא עובדא זאת הרגיזה יותר את אנשי קהילתו שהיו ברובם מתנגדים גדולים, עד שגם גיסיו, בני משפחתו, הצטרפו עמם לנגדו.

רק זוגתו הרבנית הצנועה והכשרה ידעה את תום לבבו והיתה לו לעזר רב בדרכיו הקדושים. אך אם היא היתה לו לעזר, הרי שמלבדה כולם היו נגדו.

לא עברה שנה מאז התקבל ברבנות עיר פינסק, ובשבתו פעם בצל רבו הק׳ בראוונא, נתבשר על החרם שהכריז הגר"א זיע"א על החסידים, ולא די היה לו בכך, אלא שנתבשר בשורה נוספת, שהציקתו לא פחות מן הראשונה, נודע לו שאנשי קהילתו בשמעם את דבר הגר"א, התנפלו על ביתו בשצף־קצף, הפסיקו את התמיכה השבועית במשפחתו ואף קיבלו עליהם רב חדש מכת המתנגדים לחסידות.

עוד זה מדבר והרבנית עם כל יוצאי חלציה באים לראוונא "וסיפרו זאת בין תלמידיו של הרה״ק ממעזריטש והיה ביניהם רעש גדול ועשו את אשר עשו וענשו את אנשי יושבי פינסק" (שם). המגיד הקדוש, בשמעו על מה שעשו תלמידיו, הקפיד על כך, באמרו שבשל כך יסתלק בקרוב, בהבטיחו שבכל זאת תהיה מעתה יד החסידים על העליונה בכל מקרה דומה.

ברדיטשוב – תקופת הזוהר

הגיעה שנת תקמ"ה, כשהרב ר' לוי יצחק בן מ"ה שנים ובמ״ה לספירת העומר  "זרחה עליו שמש ההצלחה, כי אנשי ק"ק בארדיטשוב קבלו אותו בכבוד ובפאר גדול לרב אב"ד בעירם הגדולה" (ע"א).

ומשעה שנכנס לבארדיטשוב, הלך שמו של הרב וגדל בקרב גדולי הדור והמון העם. רבים נהרו לבארדיטשוב, מי לישועה ומי לשמוע את דבר ה' והעיר בארדיטשוב, שהיתה עד אז עיר של מסחר וירידים, הפכה מעתה לעיר גדולה לאלקים ומטרופולין של חסידות. במרכזה ישב רבי לוי יצחק שהשרה אוירה של עבודת ה' במסירות נפש, תוך שמחה ואהבה וחסד אין קץ.

התלהבות ולימוד זכות

מן העובדות הנפלאות שבשמחתו ודביקותו בקיום המצוות מסופר שבסדר ליל פסח לא היה קץ להתרגשותו. מרוב חיבת המצוות שעמדו לפניו, לא יכול היה לעצור ברוחו ומרוב תנועותיו ודביקותו היה הופך את הקערות ומתחבט ברצפת הבית. לכשהיתה שבה רוחו בקרבו, היה נוטל את המצה בידיו בחביבות עצומה ובפנים קורנות מאושר כמי שמחיה עצמו, באמרו: "אה, אה, מצה זו, אה, אה"- – –

קרה גם, ובערב פסח, מרוב שמחתו בשאיבת המים למצות, נפל לבאר המים ומזל היה שהבאר לא היתה עמוקה. גם בעת קריאת המגילה רקד בכל עוז, עד שרגליו נשאוהו על הבימה, עליה רקד שעות ארוכות, בשמחה עצומה. בעיקר היה מחבב מצווה חדשה, עליה מצווים פעם אחת בשנה. תמיד בליל מוצאו של יום הכיפורים היה ער, בלמדו מסכת סוכה מתחילתה עד סופה, בעמידה ובהתלהבות עצומה "וכאשר בא לידו חפץ של מצוה היה מנשקו בנשיקות גדולות ונאמנות… הכל בלהבת שלהבת כשרף ממש, וכשהביאו לפניו דבר מאכל לאכול והיה צריך לברך ברכת הנהנין מתחילה, היה מברך בהתלהבות אש גדול עד שנמצא הוא בזוית זו והמאכל בזוית אחרת ולא היה רגע אשר לא היה נראה בו מסירות נפש לה' באהבה ויראה".

בלי ליאות ועייפות כלשהי, עבד את השי"ת יומם ולילה ואף בלמדו עם תלמידיו הרבים היה מתלהב ביותר ולא רצה לשבת מרוב אהבתו את התורה שהיתה מהולה באימה וביראה קדושה.

בסוד שרש נשמתו

כמין חסדים עליונים השתלשלו בו בנשמתו הטהורה, בלבו ובנפשו הקדושה. את הכל עשה בשמחה ובאהבה וכך זכה לעלות מעלה מעלה ולהחשב ל"חד בדרא". אך יותר מבכך התבטאו חסדיו באהבת ישראל שלו שכמעט ואין לה אח ודוגמא בין הצדיקים ששמעם בא לאזנינו.

בין חסידי ברסלב מסופר, כי מה שאמר רבי נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן ח"א תורה י"ז) שהצדיק מחפש תמיד למצוא את נקודות ההתפארות שיש בכל אחד מ"ישראל אשר בך אתפאר" על ידי שהוא מגלה את הצד המפואר שבכל יהודי — כוונתו היתה לרב מבארדיטשוב, שכונה בפי רבי נחמן "פאר ישראל". כי על כן כה שקד ר׳ לוי יצחק להבליט את היופי שבצד החיובי של כל אחד מישראל, כפי שנספר:

סיפר הרה"ק ר"י מנעשכיז שהיה סמוך על שלחן זקן אשתו הרב מבארדיטשוב משך ארבע שנים, שפעם אחת ראה את הרב קם בחצות הלילה והולך עם משרתו העירה, כשבידו בקבוק יי״ש, לכיוון בית המרחץ, שם היו ישנים אורחים שלא השיגו אכסניה. הקיץ הרב אחד מהם ואמר לו, שתה נא מעט יי״ש. נתרצה הלה, אך תיכף נזכר שאין לו מים לנטילת שחרית… ואף אין המקום כשר לברכה… נמנע ולא שתה. מצא הרב אחריו ערל אחד, הקיצו והציע לו לשתות ומבלי שיחקור וידרוש הערל אם עליו לשתות אם לאו, שתה לרויה וחזר לשנתו… חזר הרב מבארדיטשוב הביתה בשמחה גדולה וטען לפני השי״ת: "רבונו של עולם! ראה נא ראה, מה בין אלו לאלו" – – –

דברים ברוח זו טען פעם לפני אביו שבשמים בליל יום כיפור אחד עבור כלל ישראל, באמרו: "אבינו שבשמים! נתת לנו יום העשור לתענית וכפרה ואילו את יום התשיעי שלפניו לאכול ולשתות. ראה נא ראה, עמך ישראל, כולם כאחד נמצאים בבית הכנסת, לא נפקד מהם איש, אין אחד מהם שיכור נרדם מיינו ואין אחד מהם שוכב בביתו מחמת אכילתו, אלא כולם עומדים יחפים, לבושים לבנים, באימה וביראה לפניך — אמור נא לי אבי, היש לך עוד אומה אחרת בדומה לזו?!"

הלא כן כתב בספר הקדוש "קדושת לוי" בפרשת שופטים, בזה״ל: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק, דהנה הקב"ה שופט את הכנסת ישראל בבוא יום המשפט, בגודל רחמיו וחסדיו. אך צריכים אתערותא דלתתא, לעורר את המדה של רחמנות למעלה… כשאנו למטה מתנהגים בחסד ולמדים זכות על כל איש מישראל… על ידי זה גם מלמעלה נתעורר אותה המדה ולמדין גם עליו ועל כל זרע ישראל חסדים… וזה שכתוב ׳שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך׳ רצה לומר, שאתה בעצמך תתקן ותכין המשפט של מעלה, על ידי 'שעריך' והוא, השערים שלך שאתה עושה ומעורר במעשיך. וזהו 'ושפטו את העם משפט צדק' רצה לומר, כל איש ילמד את עצמו להתנהג לשפוט את העם 'משפט צדק' ללמד צדקה וזכות על כל זרע ישראל ואז האדם מעורר השער של מעלה ועי"ז יוצא בדין זכאי במשפט של מעלה כי במדה שאדם מודד מודדין לו" – – –

הוא היה אומר, שמאחר שהקב״ה בחר בעמו ישראל מכל האומות, אין אף אחד רשאי לומר על ישראל עמו שום דבר רע, רק ללמד זכות עליהם…

בפעם אחרת טען לפני תקיעת שופר: "רבונו של עולם! אם אתה מוחל לישראל על עוונותיהם הרי טוב, אך אם לאו — הרי ח"ו התפילין שלך כביכול אינן כשרות, כי בפרשיותיהן כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחר בארץ" וכלום יחידים הם בארץ, לא חסרים גויים דוגמתם?! מחל נא להם, כי אז יהיו "גוי אחד" שאינו דומה לשאר האומות המטונפים בחטאים"…

ואמנם כתוב בתולדותיו שם: "ביותר הצטיין הה"ק במליצותיו בעד כלל ישראל בימי הסליחות, בר"ה ויוה"כ בהקריבו מליצותיו היקרות וסניגוריו הנעימות לפני כסא כבוד אבינו שבשמים ועמד להמליץ בעד אחיו כמלאך מיכאל השר הגדול בשמים. דבריו הקדושים היו אז כאש לוהט ובאהבה עזה לעם ישראל, כאב לבנו יקירו תבע שלומם וטובתם". פעם אחת בדרשה שלפני תקיעת שופר אמר במתק: "רבש"ע! אמרת לנו 'יום תרועה יהיה לכם' ולא תרועה אחת אנו מריעים, אלא שאנו משמיעים מאה קולות, זה כמה וכמה אלפים שנה. ואילו אנו, רבבות אלפי ישראל, מבקשים מאתך כל כך הרבה שנים: 'תקע בשופר גדול לחרותנו'! וטרם תקעת"…

דברים וטענות כהנה וכהנה היה משמיע הרב מבארדיטשוב. ואם לעיני ההמון היו נראים דבריו כדברי שנינות גרידא, הרי שהרב הקדוש גילם בתוכם כוונות עליונות ונוראות, כפי שאפס קצתן זוכים אנו להבין מדבריו שבספרו קדושת לוי.

ענוותנותו הגדולה

היה זה ביום חול רגיל, הרבי ר' לוי יצחק מבארדיטשוב אומר ברכת השחר בהתלהבות נוראה כדרכו, הקהל עונה אמן אחריו, בהקשיבם היטב לכל מילה וברכה היוצאת מפיו בקדושה ובטהרה.

והנה, בהגיעו לברכת 'שלא עשני גוי' הוא מדלג ועובר לברכה שלאחריה… הקהל נדהם, אך ירא היה לשאלו לפשר הדבר. אולם, לכשגמר תפלתו שאלוהו על כך ואמר להם "האמת אומר לכם, בקומי משנתי היום בבוקר החילותי להתבונן בגדולת הבורא ולהבדיל בשפלות עצמי ולא קמה בי רוח להתייצב ולעמוד לפני השי"ת, אך פתאום הבחנתי בנכרי אחד העובר בשוק והתבוננתי בהבדל הגדול שבינו לביני ונמלאתי חיות, מיד קפצתי ממטתי וברכתי ברכת שלא עשני גוי"…

כזאת היא ענוותנותם של צדיקים, שלא שאין מעשיהם הגדולים ידועים להם, אלא שמכירים הם כל כך בגדולת השי״ת, עד שאין הם יכולים לפתוח פה לפניו.

הוא היה אומר שלולא נזכרה בתורה מדת הגאווה, לא היה מאמין שמדה שכזו תוכל להמצא בבני אדם שימיהם כצל עובר..

פעם אחת נדחקו אנשים פשוטים לסוכתו והמקום היה דחוק, נענה ואמר: "כדאי לסבול את הלחץ והדחק הנגרם בשל אנשים פשוטים, כדי שגם לעתיד, כשישבו הצדיקים בסוכה של לוויתן אחמוק גם אני לשם, אף שלא יהיה מקום עבורי, וכשיבוא מי להוציאנו החוצה בטענה שאני מגושם מכדי להיות כאן, אשיבהו שגם אני הנחתי בסוכתי אנשים מגושמים"…

גם בחשבון הנפש שערך מדי ערב, בעלותו על משכבו, מצא עת עצמו בכל פעם כנשאר חייב, ולעצמו היה אומר: "בודאי לא אעשה כך יותר, מעתה אזהר במצוות ה'". לאחר מכן היה אומר: "אף כי גם אתמול אמרתי כך ולא תיקנתי את מעשי, הרי אתמול לא אמרתי אמת ומעתה בודאי אאמת את דברי"…

ועם כל השמחה שהיתה לו בעבודתו, היה תמיד מייסר עצמו על כי אין הוא מקיים כביכול את מצוות השי״ת, ופעם בדרשתו התבטא: "אוי לו לדור שאני מנהיגו״ – – –

הסתלקותו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב

הימים ימי סוף חדש תשרי, זה עתה חלפו החגים, בכל קהילות ישראל סיימו את התורה "לעיני כל ישראל" והנה הנה מתחילים "בראשית ברא"…

וביום חמישי, קודם שבת בראשית, בכ"ה תשרי תק"ע, הסתלק פארם של ישראל, הרבי רבי לוי יצחק מברדיטשוב לבית עולמו "וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה׳״ – – –

דברים דומים אמרו אז גדולי הדור על הסתלקותו: "שכמו שאצלנו הוא אבל כבד וחשכות נוראה בהלקח מאתנו אור שבעת הימים, צדיק המושל ביראת אלקים. לעומת זה, בעולם העליון, ששון ושמחה ישיגו ואור גדול האיר אצלם. כי נשמה היקרה הזאת קנתה שם מקומה בגן עדן העליון. ופירשו בזה הפסוק 'עת ספוד ועת רקוד' שבאמת אור וחושך, ספוד ורקוד, משמשים בעת בערבוביה. בעולם הזה ספוד, ובעולם העליון רקוד".

הרב הקדוש מאפטא אמר אז שיודע הוא שהרב מבארדיטשוב החליט בחייו לא לשקוט ולא לנוח בעולם העליון עד שיביא את משיח צדקנו, אלא שכל כך משתעשע הוא במלאכי מרום, עד שאינו יכול להסיח דעתו לצרכי העולם השפל".

כאשר הגיע דבר הסתלקותו לרבי נחמן מברסלב, נענה ואמר לתלמידיו: "אפילו איש פשוט מחויב להרגיש החסרון, כי בודאי כל אחד מרגיש מה שנחסר דבר מן העולם, אך כל אחד מרגיש החסרון באיזה 'מרה שחורה', כי זה מרגיש בהפרנסה, שאין הפרנסה בסדר וכיוצא בזה (וחשב לדוגמא כמה דברים כאלו מה שכ"א מרגיש החסרון באיזה ענין משונה). אבל, מי שיש לו עינים פקוחות, הוא רואה ממש שנכבה נר מן העולם ונעשה חושך".

אלפים ליווהו אחר מטתו לבית החיים שבבארדיטשוב, צדיקים גדולים נשאו עליו הספדים בשעת ההלויה ובכל מקומות מושבותיהם.

עד עצם היום הזה נמצא האהל הק' בבארדיטשוב, שם קבורים עמו גם בניו הגאונים, רבי מאיר בעמח"ס "כתר תורה" על אגדה ופלפול, שמת על פני אביו רלוי"צ; רבי ישראל אבד"ק פיקוב ובעמח"ס "תולדות יצחק בן לוי", שמילא את מקום אביו בבארדיטשוב; והגאון רבי דוב בעריש זצ"ל, שנפטר בשנת תקפ"ד.

גם שתי בנות היו לו לר׳ לוי"צ ועד היום נמצאים עמנו יוצאי חלציו, מהם הקרויים עדיין בשם משפחתו "דרברמדיגר" (ביידיש: רחמן. ויש מצאצאיו שתרגמו את שם משפחתם ל'רחמני').

עוד לפני חג הסוכות, תיכף אחר יום הכפורים, נחלש הרב מאד ובא למצב גסיסה ממש. אך מרוב חיבת מצוות חג הסוכות, עליהן המתין כל השנה, התפלל להשי"ת שיוסיף לו כמה ימים על ימיו. ואכן, נתקבלה תפלתו, ומיד אחר אסרו חג, בכ"ה לחדש תשרי תק"ע, הלך לעולמו ונגנז בגנזי מרומים זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

קדושת לוי

שונה הוא חיבורו "קדושת לוי" מכל ספרי החסידות. ובעוד שאלה האחרונים חוברו על ידי תלמיד שרשם את תורות רבו, הרי שספרו של הרב מבא"ד חובר על ידו ממש, כי על כן כה חשוב וספון הוא החיבור בעיני כל כתות החסידים בעולם כולו.

וכדרך רוב ספרי החסידות עובר הקדושת לוי בשני שלישיו על פרשיות התורה כסדרן, כשבשליש האחרון ליקוטים וביאורים שונים על אגדות חז"ל ומועדי ה׳ – הכל ע"פ דרך החסידות הצרופה, כפי שקיבלה מרבותיו הק'.

"את הכל עשה יפ"ה יפ"ה בעת"ו, ובעצמו קרא שם ספרו בשמו הנאה "קדושת לוי" (תולדותיו). וכשמו כן הוא, חלק א' שנדפס עוד בחייו עוסק בקדושת חנוכה ופורים וכללות הנסים. חלק ב' – על הקדושה הטמונה בכל פרשה שבתורה. חלק ג' – פירוש קדוש וטהור על פרקי אבות ועוד.

ספר "קדושת לוי" קנה איפוא את אחד המקומות המרכזיים בין ספרי החסידות.