בעל אחוזה עשיר קרא פעם ליהודי שחכר ממנו את בית המרזח שלו ושאל אותו: "הראית אי פעם את אלקיך?" היהודי הביט בו בפחד ובתמהון והשיב לו בשלילה. "אלקינו רואה הוא ואינו נראה, איש לא ראהו וחי לא יראהו!" ביאר בפחד ובחשש מכוונותיו של בעל האחוזה.
"אל תירא", הרגיעו בעל האחוזה. "לא רציתי אלא לומר לך שאני זכיתי לראות את אלקי היהודים, והנה, אספר לך היכן ומתי ותיווכח שאכן הצדק עימי!"
וכך סיפר בעל האחוזה:
אחד מידידי, בעל אחוזה עשיר אף הוא, החכיר את הנהר העובר באחוזתו ליהודי. בחוזה שנחתם ביניהם כתבו כי ליהודי זכויות הדיג בנהר, ותמורת כך, יתן את מחצית משללו לבעל האחוזה. גם, אם יצליח היהודי להעלות בחכתו דג אחד בלבד, יהיה הדג לבעל האחוזה.
באחד הימים, בא אדם אחד לבעל האחוזה וסיפר לו כי היהודי הוציא מהנהר דג אחד, גדול ויפה, ולקחו לעצמו! כעס בעל האחוזה במאוד, שהרי בהסכם שביניהם נאמר במפורש שזכות הראשונים שמורה לו, ואיך העז היהודי להפר את ההסכם?!
שלח מיד את משרתיו לקרוא ליהודי, ומשבא, שאלו בכעס: "איך העזת לעבור על דברי החוזה הכתוב וחתום בינינו?"
"אדוני הנכבד", השיבו היהודי, "האם אי פעם רימיתך? האם, עד היום, קרה אי פעם שלא עמדתי בתנאי ההסכם שבינינו?"
"לא," השיבו בעל האחוזה, "אכן, עד עצם היום הזה נהגת ביושר והלכת בתמים. ובכן, מדוע הפעם לא נהגת כך?!"
"אדוני רב החסד", קד היהודי והשיב, "יום אחד בשנה יש לנו, ו'פורים' שמו, והוא יום של שמחה וטוב ליבב עבור העם היהודי, על הנס העצום שאירע לו בעברו, שלפני שנים רבות קם עלינו אדם רשע להשמידנו ולהרגנו, ונעשה להם נס גדול וניצלו מגזירתו, ואת זכר הנס אנו מציינים וחוגגים, שמחים וסועדים את ליבנו בכל טוב ומודים לאלקינו בכל שנה ושנה.
"היום בו צדתי את הדג, יום פורים היה, רק אותו הצלחתי לדוג, ועל כן התפתיתי לעצת יצרי ולקחתי ליום חגינו הגדול. ועל כן, אנא, שא נא וסלח נא לי אך הפעם הזו אדוני, כי מקרה מיוחד היה זה ולא אשוב על כך".
בעל האחוזה השתכנע מדבריו, נטה לו חסד וסלח לו על כך, אולם בליבו נותרה טינה עליו.
ויהי היום, והנה, באסיפת בעלי האחוזות, כאשר כל אחד מבעלי האחוזות סיפר מעשיות על עסקיו עם היהודים שוכני אזורו, סיפר חברי, אותו בעל אחוזה, את הענין שהיה לו עם "היהודי שלו" החוכר אצלו את הנהר.
לשמע סיפורו, נזכר כל אחד מבעלי האחוזות באיזה מעשה, או מקרה, או דמיון על יהודיו הוא. פעם יהודי זה זלזל בהם, אחר עלב בהם, שני לא דיבר אליהם בכבוד הראוי לבני מעלה כמותם וכן על זו הדרך. וכל כך התלהבו והתלהטו בכעסם, עד שהחליטו פה אחד, לגזור אומר ויקם – לגרש את כל יהודי אחוזותיהם לבל תדרוך בהם רגל יהודית!
דף הובא, נוצה וקסת דיו, והגזירה נכתבה.
אולם, ברגע בו היא הוגשה לחתימותיהם, נפתחה דלת האולם, ואל אולם האוכל נכנס אדון אחד, לבוש כבעל אחוזה עשיר, כולו אומר הוד והדר ופניו מפיקות חכמה. קמנו כולנו לכבודו והושבנוהו בראש השולחן. היות והוא נראה המכובד שבינינו, הגשנו לו את הצו, למען יחתום עליו הוא בראשונה.
לאחד ששמע את השתלשלות הדברים וקרא את הצו, קם בעל האחוזה ואמר "לא טוב הדבר הזה אשר אתם חפצים לעשות. וכי מה עשו לכם היהודים? האם בגלל כמה מקרים פעוטים וחסרי ערך, שנעשו ברובם בתום לב וללא שום כוונת זדון, רוצים אתם לעקור אותם מביתם ומאדמתם? האינכם יודעים שאלקים גדול להם, אם נגזור עליהם גזירה רעה רק רווח יצא להם מכך… אלקיהם יציל אותם מגזרתינו, נס חדש יעשה להם וחג חדש יחגג להם, ולא נס פורים אחד יהא כי אם שניים! ומדוע לנו להוסיף להם חגים?!
בעוד כולנו משתאים לשמע דבריו, קרע בעל האחוזה את טופס הגזירה, התעטף באדרתו ויצא מן האולם.
בשקט ובמבוכה החלנו להתפזר, אולם שאלה נקרה בראשי: "מי הוא האדון הזה, בעל האחוזה העשיר המסתורי?" התביישתי לשאול לזהותו, שכן נראה היה חשוב מאוד, ובושתי להודות בפני חברי כי איני יודע מי הוא האדם רם המעלה הזה, אולם לבסוף, משלא הצלחתי להתגבר על סקרנותי, שאלתי את אחד משכני לזהותו של אותו אדון, אולם אף הוא השיב כי אינו יודע. הוא שמח ששאלתי, משום שאף אותו הטרידה השאלה והציע שנשאל את האחרים.
שאלנו את כל בעלי האחוזות, אולם איש לא ידע מי הוא אותו אדון מכובד שדבריו הרשימו אותנו כל כך.
"ועכשיו", סיים בעל האחוזה את סיפורו ופנה אל היהודי הנפעם העומד מולו, "אמור לי אתה: מי היה האדון המסתורי הזה אם לא האלקים שלכם? והן אמרתי לך: אני זכיתי לראותו!"
(לקוטי סיפורים)