לפני ראש־השנה של שנת תקנ"ב קרא אליו האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" (מייסד חסידות חב"ד), את החסידים הגדולים, ואמר להם שיש עליו למעלה קטרוג גדול על שאומר דברי־חסידות בגלוי כל־כך. אך להפסיק מלומר בגלוי זהו דבר שאי-אפשר, כי יש לו שתי רמיזות מהמגיד הגדול ובנו "המלאך", שיאמר הרבה ובגלוי דווקא, ועל־כן הוא ירא שלא יהיה נגזר עליו, חס ושלום, שיסתלק.
חדרה של בתו הצדקנית, מרת דבורה-לאה היה סמוך לחדרו, ושמעה דרך הקיר כל דברי אביה. וכאשר יצאו החסידים מחדר אדמו"ר, נכנסה אליו בתו, ואמרה: הוי, אבי! אם יוכל להיות שאני אהיה חילוף תחתיך, אזי אני חליפתך, רק בקשתי ממך שתשגיח על בני היקר כעל אחד מבניך.
ושלח אדמו"ר הזקן "פדיון נפש" להרב הקדוש רבי נחום מצ'רנוביל ז"ל (בעל "מאור-עינים"), וצווה להשליח שישתדל לבוא לרבי נחום בערב ראש-השנה, קדם שיקבל ה"פדיונות" מחסידיו. השליח הלך לדרכו, ובדרך ארעו לו כמה עכובים, עד שבערב ראש־השנה בבוקר עדיין היה רחוק כמה פרסאות מצ'רנוביל. ורבי נחום לא קבל אז שום "פדיון" מהחסידים שלו ומאנשי עירו, ואמר ש"אינו יכול לקבל עכשיו פדיונות" והיו החסידים בצער גדול, ולא ידעו מה לעשות. אחרי-כן בא השליח עם ה"פדיון" של אדמו"ר הזקן, ואז פתח רבי נחום את הדלת, והגיש לו השליח את ה"פדיון". אל ה"פדיון" היתה מצורפת עוד פתקא קטנה, והיו כתובים בה פסוקים אחדים מתנ"ך ואיזה מראי־מקומות לעיין ב"עץ־חיים" וב"פרי עץ חיים". קרא רבי נחום את הפתקא ונתלהב מאד, ואמר: הוא האיר עיני בכל ה"עץ־חיים" ו"פרי עץ חיים"!
וכשקרא דבי נחום את ה"פדיון" אמר להשליח: מה אוכל לעזור לו? למה הוא אומר דברי-חסידות הרבה, ובגלוי כל־כך?
אחרי כן הלך רבי נחום למקרה, ודרכו היתה, ששם, במקרה, היו מגישים לו ה"פדיונות", והרבי קורא אותם, ואחר-כך טובל. ולקח במקוה ה"פדיון" מיד השליח, וקרא אותו שנית, ואחר־כך טבל, ושהה במים זמן רב. אחר כך הוציא ראשו מהמים, ואמר: תפילה עושה מחצה.
ואחר־כך קבל ה"פדיונות" של חסידיו ושל אנשי־העיר.
בליל ראש־השנה התפלל הרב רבי נחום הרבה מאד, ולאחר התפילה היה חלוש כל־כך, עד שלא היה יכול ללכת בעצמו מבית־המדרש שלו לביתו, והוליכוהו אנשיו בידיהם, ושמעו שמדבר לעצמו ואומר: יהיה חילוף תחתיו.
וכן היה, שתיכף אחר ראש-השנה נפטרה בת האדמו"ר, ואדמו"ר נגאל ממות לחיים. אבל אדמו"ר אמר: לא לכך היתה כונתי ב"פדיון נפש", ששלחתי, כי זה הייתי יכול לפעל גם בעצמי…
ומאז לקח אדמו"ר הזקן את נכדו, בן בתו, אליו לביתו, וגדלו ואמנו והשגיח עליו כעל אחד מבניו ועוד יותר, וכל אשר שאל מאתו לא מנע הטוב ממנו, עד שנתגדל אצלו באפן היותר נעלה, ונעשה בהמשך הזמן לרבן של ישראל, הלוא הוא האדמו"ר בעל ה"צמח־צדק" ז"ל.
החסידים שהיו רואים את גודל החביבות מאדמו"ר הזקן לנכדו זה, היו מתפלאים מאד, ואמר להם אדמו"ר: הלוא בתנאי זה היתה לאמו מסירות־נפש עבורי!
(הרב ש"י זוין, סיפורי חסידים)