לצדיק רבי יצחק מדרוביטש, מבני היכלו של הבעל שם טוב הקדוש, היה אחות צדקנית ויראת- שמיים, שהתברכה בעשירות. לאחר שנתאלמנה, התדפקו שדכנים על דלתה, ובפיהם הצעות שידוכים, מיוחסים וחשובים אך היא דחתה בזה אחר זה את כולם. באחד הימים, הגיעה אל מעון קודשו של הבעל- שם- טוב, ובקשתה בפיה: "רבי! חפצה אני שתמצאו עבורי שידוך הגון וירא ה', אינני צריכה שיהיה עשיר, כי ברכני ה' בעשירות, רוצה אני באחד מבני החבריא קדישא שלכם!"
באותה תקופה, התאלמן הצדיק רבי נחמן מהורדנקא, נאמן ביתו של הבעל שם טוב, מזוגתו. גם לפניו הוצעו שידוכים שונים, אך הוא דחה אותם על הסף.
תשובת הבעל- שם- טוב לאותה צדקת, הייתה: "תלמידי, נאמן ביתי, רבי נחמן מהורדנקא, הוא השידוך הראוי לך!"
הדבר יצא מפי הצדיק, ורבי נחמן, שאמונתו ברבו הייתה ללא סייג, נתן הסכמתו עלי. ובכן, השידוך קם והיה, וה'תנאים' נערכו כדת וכדין.לאחר מכן שאל רבי נחמן את רבו: "כמה מגיע לכם עבור דמי שדכנות?
נענה הבעל- שם- טוב, שעיניו צופיות היו למרחוק: "דמי השדכנות יהיו, שנשתדך יחד, עם הבן שיוולד לך"—
"נמנה אני על צאצאי דוד המלך עליו השלום" השיב רבי נחמן על הצעת השידוכין העתידיים. הוציא הבעל- שם- טוב מגילת יוחסין, והראה לתלמידו, כי אף הוא מתייחס עד דוד מלכא משיחא…
לאחר החופה וסעודת הנישואין, קרא רבי נחמן לזוגתו החדשה, והודיע לה, כי עליו לצאת לדרכו לרגל עניינים חשובים ונעלים, וכי בקרוב ישוב לביתו.
חלפה שנה תמימה מנישואיהם, ולרבי נחמן אין זכר, עקבותיו לא נודעו… זוגתו לא ידעה את נפשה מצער, ופנתה בדאגה אל הבעל- שם- טוב. "מיד כשאפגוש בתלמידי, אדבר עמו על כך" הבטיח לה הצדיק.
באחד הימים מופיע רבי נחמן, ומתייצב לפני רבו. "מדוע אינך מתראה בביתך?" שואל אותו הבעל- שם- טוב, וכה משיב לו תלמידו: "יודע אני, כי מיד כאשר תלד אשתי בן, צריכה היא להסתלק לעולמה, מסיבה זו, רוצה אני לדחות את שובי, ככל היותר"—
לא חלף זמן רב, וזוגתו של רבי נחמן, התדפקה שוב על דלת ביתו של הבעל- שם- טוב, לשמוע האם הגיעה ידיעה חדשה, על בעלה האובד.
סיפר לה הצדיק על דבריו המופלאים של תלמידו.
והצדקת השיבה ללא היסוס: "יודעת אני שכל מה שאומר הוא, הינו אמת לאמיתה, ומוכנה ומזומנה אני לקבל את גזר הדין!"
לתקופת הזמן, כשהגיעה שעתה ללדת, נשאה קולה בבכי: "ריבונו של עולם! אנא תן לי לפחות עוד חודש ימים לחיות, שאוכל להשתעשע עם בני"—
שמחה מהולה בעצב, מילאה את הבית, עם לידת הבן הקדוש. בברית המילה, נכחו בני החבריא קדישא, ושמו של הילד נקרא בישראל: "שמחה" (הלא הוא אביו של רבי נחמן מברסלב).
תפילתה של אמו התקבלה. חודש ימים חלף מאז לידתו, והיא נפטרה לשמי מרומים. רק אז, גילה רבי נחמן, כי בשעת לידת הילד, התעורר עת רצון עצום בשמיים, ויכולה הייתה לפעול בתפילתה, שנות חיים ארוכות, אלא שנאסר עליו משמיים לגלות לה את הדבר.
אבי הילד, רבי נחמן, מוכרח היה לנדוד רבות בדרכים בשליחות רבו, ונבצר ממנו לגדל את בנו, והבעל- שם- טוב הקדוש, נטל את הילד תחת חסותו, ובביתו גדל. שמחה הפעוט צמח תחת עיניו הפקוחות של מאורם שם ישראל, שאל הביע התרשמותו ממנו בהזדמנות מסוימת, באזני בתו, הצדקת מרת אדל ע"ה.
חלפו שנים, הבעל- שם- טוב הקדוש הסתלק למרומים, והנער שמחה, היה כבר בן עשר.
הרבנית אדל, שרוח הקודש פיעמה בקרבה, הבינה, כי לא לחינם שיבח אביה את הילד באזניה, וכי רצונו היה שהיא תקח אותו כחתן לבתה כלילת המעלות פייגא.
כעבור מספר שנים, אכן נשא רבי שמחה, הצדיק הנסתר, והמתבודד המופלג, שהורתו ולידתו היו במסירות- נפש, את פייגא, נכדת הבעל- שם- טוב, שעקב צדקותה ומעלותיה המופלגות כונתה על ידי אחיה רבי אפרים מסדליקוב ורבי ברוך ממז'בוז': 'פייגא הנביאה'.
אז הובנו למפרע, דברי הבעל- שם- טוב לתלמידו נאמן ביתו: "דמי השדכנות יהיו, שנשתדך יחד"—