יום אחד, כשישב מאורם של ישראל הבעל-שם-טוב-הקדוש בחברת תלמידיו הקדושים, שרפי-מעלה, פנה אליהם: "המכירים הנכם את פלוני העילוי?"
החסידים הנהנו בראשם; האברך המדובר התגורר לא הרחק ממקום מושבו של הבעל-שם-טוב. גאון וחריף מופלג היה, אם כי נודע כמתנגד לבעל-שם-טוב ודרכו.
התלמידים התפלאו, מדוע העלה רבם את זכרו, אך בטרם עלתה תמיהתם על דל שפתותיהם, השתוממו לשמוע את רבם מבקש: "רצוני שתלכו אליו".
חזקה על התלמידים שיקיימו דברי רבם, גם כאשר תמוהים הם בעיניהם. יצאו החסידים בשליחות שהוטלה עליהם, עד שהגיעו אל מקום מגוריו של האברך.
הלה התפלא מאד על בואם אליו, אך עד מהרה נקשרה שיחה ערה ביניהם; הוא נוכח לדעת כי האנשים מלאים וגדושים בתורה וביראה.
חומת ההתנגדות הבצורה שלו נסדקה קמעא, ולאחר שהפצירו בו לבוא עמם אל מורם ורבם ולפגוש בו פנים אל פנים – חלחל הרהור ללבו: "שמא אכן יש באמתחתם של החסידים משהו שטרם הכרתי, דבר שעשוי להיטיב עימי?"
לאחר מחשבה, ניאות להצטרף אליהם. פני החבריא הביעו שביעות רצון: הנה עולה בידם לקיים את שליחות רבם.
בבית הקדוש במז'יבוז', ממנו יוצאת אורה לעולם כולו, יושב רבי ישראל בעל-שם-טוב. דפיקות נשמעות בדלת, והוא ניגש לפתוח. מולו עומד זקוף האברך העילוי, ומושיט לו ידו בבטחה לשלום. לא היה לו ספק כי הצדיק ישמח לקראתו ויביאהו לביתו בכבוד גדול.
אך לתדהמתו, לא הראה הבעל-שם-טוב אותות התפעלות מבואו. ידו המושטת נותרה תלויה באוויר; הצדיק אפילו לא החזיר לו את ידו לשלום…
כיון שחשוב ונכבד היה, ולא הורגל בקבלת פנים מעין זו, לא ידע האברך העילוי את נפשו מרוב מבוכה. אך למרות היחס שאליו זכה, לא אמר נואש; במעמקי לבו פיעמה תקווה, כי בואו לא היה לחינם.
הוא המתין מעט, וניסה בשנית להיכנס אל הקודש פנימה. אך גם הפעם נתקל כאילו בחומה אטומה. תחושת עלבון מילאה את כל ישותו, ודמעות טיפסו בגרונו.
זמן מה עמד כך, נכלם ומבוייש. אחר אזר עוז והחליט להיכנס שוב – אולי הפעם יזכה לקבלת פנים מלבבת יותר. אפס כי הבעל- שם-טוב לא שינה מאומה מיחסו אליו.
הפעם לא יכול היה לעצור בעצמו; לבו נשבר בקרבו והוא פרץ בבכי גדול: "רבי! מדוע אינני זוכה לקירבה כלשהי מצדכם?!" באותו רגע השתנתה ארשת-פניו של הצדיק ולבשה חמלה ורחמים. הוא הכניסו לביתו בחיבה, ופתח עמו בשיחה ארוכה, במהלכה הרווה את נפשו הצמאה מבאר החסידות ולימדו כיצד היא הדרך לזכות לנעימות ומתיקות בתורה ובעבודת ה'.
את השיחה חתם הבעל-שם-טוב בדברים אלה: "דע לך כי התנגדות עצומה תקום נגדך – ועליך להיות מוכן לכך היטב. בתחילה יעמדו רק בני משפחתך בדרכך, אך מאוחר יותר תיווכח לראות כי גם שכניך, בני עירך, וכל העולם כולו נוהגים כלפיך ביחס דומה, עד שאפילו העופות יפריעו לך בעבודתך"…
השתומם האברך על הדברים, אך חקק אותם היטב על לוח ליבו. הוא נפרד מן הצדיק ושב לביתו.
קרוביו שמו לב עד מהרה, כי רוח אחרת היתה עמו; מתוך הליכותיו הבינו כי אש החסידות נדלקה בנשמתו. וכדברי הבעל שם טוב, כן היה; למרות שהיה קודם לכן נערץ ואהוב על הכל – עתה החלה מתעוררת התנגדות כבדה מצד משפחתו אליו, ולאחר מכן אף מצד שכניו.
כעבור זמן רב מצא את עצמו מבודד, משל חומה נסתרת מפרידה בינו ובין כל מכריו. אולם למרות זאת, לא חזר בו מדרכו; הוא לא אבה לוותר על הטעם העילאי שהחל חש בעבודת בוראו מאז שב מביקורו אצל הבעל-שם-טוב.
יום אחד, בעמדו בתפילה נלהבת בדביקות עצומה, שוטט לידו תרנגול-הודו. לפתע זינק לעברו העוף והחל קורא קריאות רמות, תוך נענועים נרגנים…
גרש אותו האברך מעל פניו והמשיך בתפילתו. אך בעל הכנף לא הרפה, התקרב שוב אליו והחל מנקר בבגדיו. שב האברך ונפנף בידו כדי לגרש את התרנגול הטורדני, אך העוף חזר וזינק עליו, כאילו הכריז מלחמה נגדו…
זעם מילא את ליבו על התרנגול החצוף והוא נטל גרזן, הניף אותו בחימה שפוכה, מוכן ומזומן לרוצץ את ראשו.
אך לפתע נעצר; בזכרונו צפו דברי הצדיק: "אפילו העופות יפריעו לך"… אם כן, הרי גם זה חלק מהניסיונות שעליו לעבור בהתקרבותו אל ה'…
ובין רגע שכך כעסו.
חבל על הזמן
חזק ביותר ורק מוכיח כי החסידות היא מעל לכל