העיירה קיבליטש, לעת חצות, עטויה היתה אדרת של שלג. הכפור שלט בחוצות והקפיא את הבל הפה.
ר' לוי יצחק בנדר, אברך בימי חורפו, יצא מבית חמיו, רבי אהרן קיבליטשער, בדרכו לעבודת ה'.
הוא נהג לטבול במקוה טרם עריכת חצות, אבל בלילה זה נראתה המשימה כבלתי אפשרית. המקוה בקיבליטש מוזנחת היתה וחרבה, ואפילו תקרה לא היתה לה. לעומת זאת, גדושה היתה בשלג נוקשה, ובכניסה נוצר קיר של קרח נורא, שאותו צריך לפנות בידים ורגליים, להזהר לא להחליק, ולהפצע עד זוב דם…
פסע ר' לוי יצחק בדרך, וספקות החלו לכרסם בקרבו, אם יצליח בכלל להגיע בסוּפה כזאת למקוה, ובהגיעו – אם יוכל בכלל לטבול…
עודו מבוֹסס בשלג ובכפור, עבר על פני בית סבו, הצדיק רבי יעקב ישעיה שווארץ, אבי חמותו. רבי ישעיה היה חסיד בכל רמ"ח איבריו, איש מעלה ומכניס אורחים בהידור רב. ר' לוי יצחק אהב להכנס אליו לעתים קרובות ולהתבשם מאמרי פיו משובבי הנפש.
עכשיו, כשבחוץ השתוללה הסערה, הבחין ר' לוי יצחק באור הבוקע מביתו הקט. כיון שכך, נמלך בדעתו וכיוון צעדיו אליו.
הסבא קיבלו במאור פנים, לא שאל לסיבת ביקורו, רק פתח פיו לספר מעשה שהיה:
בשנה אחת, בימי אלול, הגיע לביתו אורח שעורר את תשומת לבו. לבוש היה כדרך עניים מרודים וניכר היה כי חס הוא על כל פרוטה שלא תלך לאיבוד על דברים שאינם הכרחיים. אף על פי כן, הקפיד ללכת למקווה מדי יום, למרות שלפי השגתו שילם מחיר גבוה על הטבילה, מלבד הטירחה שלא היתה לפי כוחותיו הדלים.
רבי ישעיה שהבחין בדבקותו הקפדנית של האורח בטבילת מקווה, הביע את התפעלותו ושאל אותו למנהגו, ואם אכן משתדל הוא שלא להחסיר יום אחד בלא מקווה. הלה אישר את הדבר והוסיף הסבר בסיפור משלו:
בעבר היה עשיר בעל רכוש רב. ביום עבות חלה באחת מרגליו. מצב הרגל התדרדר, נֶמק החל להתפשט בה, וחייו הפכו למסכת של יסורים.
בעיירת מגוריו לא נמצא רופא,שיוכל להעלות מזור לרגלו. אי לכך, החליט לנסוע לוינה, שנודעה בימים ההם כעיר מרפא ומקום מושבם של רופאים מומחים.
צרר האיש סכום גדול, שיספיק לתשלום עבור רופא מומחה, טיפולים והוצאות שונות, ויצא לדרך.
הטלטולים בדרכים הרעו את מצב בריאותו הכללי, והרגל החולנית ניזוקה מאד, היא התנפחה וגרמה לו יסורי תופת.
כשהגיע סוף סוף לוינה וביקש להזמין תור למומחה, קבעו את תורו ליום שבת קודש. מחוסר בררה הסכים, שכן היה זה פיקוח נפש.
מדדה על רגל אחת נכנס אל הרופא הגדול, שכבר במבט ראשון קבע חמורות: לקטוע את הרגל מיד, חייו בסכנה מוחשית!
אבל החולה לא הסכים לניתוח ביום שבת קודש, וגם רצה להתיישב בדעתו לפחות יום אחד.
הרופא זעם על סרובו לניתוח מיידי, הוא הוסיף להזהירו כי הריקבון עלול להתפשט ויתכן כי ביום מחר כבר לא יהיה את מי לנתח…
אבל החולה עמד בתוקף על שלו, הוא שב לביתו וסבל יסורים עזים, שכמעט הטריפו את דעתו.
בקושי עבר עליו השבת, וביום ראשון בבוקר מיהר אל הרופא.
בדרך אל הרופא עבר ליד מקוה, והנה התנוצץ רעיון נועז במוחו: לטבול במקוה טרם יקטעו את הרגל, הרי אין לו עוד מה להפסיד…
ביסורים נוראים ירד למקוה וטבל. בצאתו מן המים חש מיד הקלה ברגלו המיוסרת; והיות שחש הקלה, החליט לדחות את הביקור אצל הרופא.
גם למחרת טבל במקוה במסירות נפש. שוב חש הקלה ודחה את מועד הביקור ליום מחר.
כן עברו עליו ימים ושבועות, בהם הקפיד לטבול במקוה, ואת הביקור אצל הרופא דחה ליום שלאחריו, עד שהרגל הבריאה כליל, ונפשו ניתנה לו לשלל…
"מני אז", סיים האורח את סיפורו המופלא באזני סבו של ר' לוי יצחק, "הנני מקפיד לטבול במקוה ללא שום פשרות".
* * *
ר' לוי יצחק האזין לסיפור, וכל הספקות נמוגו מלבו, הוא הבין כי מן השמים רמזו לו מה לעשות…
הוא טבל במסירות נפש במקוה הקפואה, ועוד שנים רבות לאחר מכן סיפר וחזר וסיפר מעשה מופלא זה לשומעי לקחו.