שמים מכחילים, קרן שמש מציצה מהאופק.
ובפתח ישיבת חוג חתם סופר אשר בבני ברק עומד לו ר' קיווע וממתין בחרדה גדולה לרבו הגדול הגרי"ש אונגר זיע"א ומספר לו ברתת ורעדה, שהלילה כשהוא בשנתו על יצועו, נגלה אליו אדם על מעשה שהיה שלושים שנה קודם לכן, שם, בגיא ההריגה.
וכך מספר לו קיווע להרב אונגר:
בהגיעי לאושוויץ עם כל מי שנותר משער עירי ומעיירת הולדתי, הייתי בעצב גדול. על הורי שאינם, על קרובי, ידידי ושאר מכרי שנהרגו, נשחטו ונשרפו על קידוש שמו יתברך. שם כשניסיתי להתמקם ראני איש אחד, אוד מוצל גם הוא, בנתיים בכל אופן.
חיים קראו לו, ושאל אותי, לשמי ולהרגשתי. וראה שאני בצער גדול. ניסה לנחמני, להרגיע. ואני לא מצאתי נוחם בדבריו. צרתנו צרת רבים אמנם אך כנחמת שוטים נדמתה לי, כך גם צערו על בניו ואחיו שאף עליהם עלה הכורת לא הרגיעו את נפשי הבוכיה.
עד שהוא ננער, ואמר לי: למה תבכה, קיווע. א בלעט'ל גמרא, בוא ונלמד. גמרא? שאלתי, גמרא? כאן באושוויץ?
כן. אני זוכר גמרא בעל פה, בוא נלמד.
וכך ישבו להם שעה ארוכה ונטפו להם כמה נטפי תנחומים כמו דבש וצרי למכתם. וקבעו מידי יום להיפגש לחברותא. ודברת בם, גם שם. במקום הנורא שיצר האדם.
ויהי היום, החורף החל מפנה קדרותו, השלג מתחיל להפשיר, פורים חולף איכשהו והנה אביב מפציע פסח בא. חיים וקיווע מרור לא חסר להם, אבל מצות, בפסח. לפחות כזית, מאיפה יהיו? הם ניסו כה וכה ואין, אין קמח למצות.
אתא בוקר וגם לילה וירא אלוקים את לחצם ורצונם לקיים המצווה ומטוס אמריקאי הטיל פצצה לביתן ששימש כמחסן לגרגירי החיטה. קיווע שלא הסיח דעתו לרגע משמירת המצווה והמצה, מילא כיסיו בגרגרים, ובלב מתרונן רץ כחץ משוח לספר לחיים שכתש אותם לקמח. פחם אף פעם לא היה חסר שם בבירקנאו, רק פינה נסתרת. קיווע לקח פיסת מתכת ואיזה מכסה של דלי קצת כעור, תחתיו הכניס את הפחם. לש את הבצק ועל טס המתכת יצר בהתרגשות רבה. שתי כזיתי מצה האחת לו והשניה כמובן לידידו הטוב, חיים.
לשם מצת מצווה.
בדחילו ורחימו הכניס קיווע את המצות בין בגדו לבשרו, וכשכולו נרגש רץ לצריף לבשר לידידו חיים על הצלחת המבצע. בפתח צדה התרגשותו את מבטו של הנאצי השומר על הבקתה. "מה אתה שמח, יהודון?" חיטט בבגדיו ומצא חתיכות רקיק כלשהו, ולא הבין מה מרגש בזה. חטף את המצה, פורר אותה לארץ, בעט בצלעותיו והלך.
במר ליבו קיבץ קיווע פירור לפירור מן האדמה הארורה, השרויה בדם אחיו, עד שהגיע רק לכזית אחת של מצה לקיים מצוות בוראו בחג הממשמש ובא.
הוא נכנס בצעד כושל ומספר לחיים שלא נותרה בידו אלא כזית אחת של מצה, ותו לא מידי.
שמחה ועצב משמשים בעירבוביה, ודיון שהחל מי יזכה במצווה זו שמסרו עליה את נפשם.
קיווע שספג עליה את עשרת המכות, הסתכן עליה. או שמא חיים שמצידו הבטיח לקיווע שיאמר עימו בליל התקדש החג את הגדת הפסח. קיווע שלא זכר אותה בעל פה, התלבט. לבסוף השתמש חיים בנשק יום הדין. אתן לך את שכר ממצוות אכילת מצה, ובתנאי, בתנאי שאני אזכה לאכול.
וקיווע הסכים.
ליל התקדש חג שאבא בא מבית הכנסת, הם ישבו על הדרגש בהסיבה, כמעט בני חורין וביקשו לשנה הבאה בארעא דישראל. את ההגדה הקריא חיים וקיווע אחריו. כל שלא אמר שלושה דברים הללו לא יצא ידי חובתו בפסח: פסח מצה ומרור.
לא הרבה זכו בהאי שתא, ודאי לא בהאי בירא עמיקתא, לקיים כך. הם זכו.
אתא בוקר וחיים עומד בפתח הצריף ובהתרגשות מהזכות שנפלה בחלקו לאכול כזית מצה בעמק הבכא, קרא את ההלל בקול גדול, וקלגס אכזר אחד שעבר שם לא יכול היה לסבול זאת וירה בו, והשיב נשמתו בצאת ישראל ממצרים.
הלילה, אומר קיווע לרב אונגר, הלילה הוא בא אלי בחלום. חיים מבקש שאוותר לו על שכר המצווה. הוא אומר שמקומו טוב בגן עדן, ולא התירו לו לירד עד עתה, אבל חסרה לו אותה זכות מצווה שקיים בפועל בגיא ההריגה.
עתה מבקש הוא ממני. שאוותר לו.
הרב אונגר מביט בו ועיניו מצועפות. סיפורים כאלו גדולים עלי, הוא אומר, איך אפסוק בזה? אבל, קרוב אתה אצל הרבי ממכנובקה, קדוש ישראל, גש אליו, ושאל לדעתו ולמוצא פיו.
קיווע נכנס אל הרבי ושטח בפניו דברים כהוויתם. רבי, אני הבאתי את הגרגירים, אני חטפתי מכות, אני הסתכנתי, אני רוצה את שכר המצווה.
מביט בו הרבי ואומר לו: הגון הוא שתתן לו.
קיווע מביט ברבי ושואל, מתחנן. אבל סיכמנו, ומסרתי נפש.
אמת. אומר הרבי, אבל הוא, בניגוד אליך, סיים שם. על קידוש שמו יתברך. אבל, סיים, אתה לעומתו, אספת מצוות כחול אשר על שפת הים, אתה בנית משפחה. יש לך בת, יש לך נכדים כרעא דסבא המעלים ויעלו לך מצוות לנצח נצחים. והוא, מה נשאר לו. מצוה אחת מעלמא הדין.
כנס הלילה לבית מדרשי, קח את מפתחות ארון הקודש, ובלילה תפתח את דלתות הארון ותגיד לו שאתה מוותר לו על שכר מצוות אכילת מצה שהוא קיים בפסח שנת תש"ד.
בלילה בדחילו ורחימו בבכי קורע עשה כך קיווע, ובחלומו על מיטתו, הגיע אליו שוב חיים.
החייתני, קיווע, החייתני.
בבוקר סיפר זאת לרבי ממכנובקע, ובדמעות אמר, אין אנו יודעים שכרם של מצוות. אבל, שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, ואילו כאן, כבי הילולא דמיא, חטוף ואכול חטוף ושתה, חטוף חטוף, חטוף חטוף…
