ירושלים עיר הקודש ידעה בסוף תקופה שלטון האנגלים תהפוכות שונות, תנועות שונות קמו ושמו להן למטרה להתנער מעול השלטון הבריטי, ואילו אלה האחרונים הכבידו עולם, היו מטילים 'עוצר' מפעם לפעם ועוקבים בשבע עיניים אחרי כל עובר ושב.
בתנאים שכאלו, לא תמיד יכלו חסידי ברסלב בעיר העתיקה לצאת כהרגלם אל מחוץ לישוב ולהתבודד בינם לבין קונם בהרים ובשדות.
אך הלבבות הבוערים מצאו להם עד מהרה מקום מפלט חילופי, בו יוכלו לתת דרור לנפשם ההומיה ולזעוק אל המלך:
בצידה המערבי של עיר הקודש והמקדש, למרגלות החומה העתיקה, קיימת 'מערת צדקיהו', הלא היא המערה עליה מסופר במלכים ב' פרק כ"ה, שדרכה נמלט צדקיהו המלך מחיל הבבלים.
ארוכה היא מערה זו, אולמות רחבים, אלו לפנים מאלו חצובים בה. חסידי ברסלב היו באים לשם ומתבודדים במסתריה וחביוניה, יושבים בסתר ומחלים פני מלך.
***
בני החבורה התקדמו לעבר פתח המערה, ועד מהרה נבלעו בתוכה. הפעם העמיקו לכת יותר. אולי מספרם הרב הביא אותם לחדור פנימה יותר מתמיד.
שעה ארוכה בילו בתפילה ובהתבודדות. אולם, כאשר רצו לצאת אל אור היום, גילו כי הדבר אינו עולה בנקל. החושך במעמקי המערה היה כפול ומכופל, וכל שיכלו היה רק לגשש בכתלי האבן ולנסות למצוא את דרכם אל הפתח.
אלא שככל ששוטטו בפנים, הבינו כי הם הולכים ומסתבכים – – –
שעות ארוכות של גישושים בפיתולי המערה, העלו חרס. הלילה עמד לרדת, והם ידעו שסיכוייהם על פי דרך הטבע להחלץ מכאן, פוחתים והולכים. נרות לא היו להם, וגם אוכל ומים לא הביאו עמם, כיון שלא שיערו שיתעכבו במקום. הם ידעו כי גם אם יקראו בכל כוחם לעזרה, זעקותיהם לא ישמעו בחוץ.
היו ביניהם גם ילדים צעירים שנתפסו לפחד ולבהלה.
ואז, לאחר שעות ארוכות שסבבו סחור סחור בסעיפי המערה הענקית, נעמד החסיד רבי יונה לבל וקרא אל החבורה: "חברים יקרים ואהובים, ניסינו כל שביכולתנו. עתה נותר לנו רק דבר אחד – לזעוק אל השם יתברך. מלבדו – איש לא יעזור לנו!"
האות ניתנה, ובבת אחת פרצו מפיות כולם שאגות נוראות ומחרידות לב. ביני לביני נשמעו מפיהם פסוקים שונים של זעקה לה', שמות הצדיקים, ולאחר מכן – 'תיקון הכללי'.
כעבור שעה של זעקות ובכיות, פתח רבי יונה בקריאה מהדהדת: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – – – אך סיים את זעקתו, קראו כולם אחריו קריאת 'שמע ישראל', כסבורים שכאן יסיימו את חייהם – – – הילדים הרכים פרצו בבכי מר – – –
וכאן צמחה לפתע הישועה. כרבע שעה לפני שקיעת החמה נשמע פתאום קולו של אחד מבני החבורה שהרחיק לכת יותר מן השאר: "הנה! הנה! מצאתי את הפתח, בואו לכאן מהר, בטרם תשקע השמש!"
אלא, שעקב הריחוק ממנו לא הצליחו להגיע אליו. הם סבבו וסבבו כשכל העת הוא מרים קולו כדי שיוכלו למוצאו. עד שבסופו של דבר עלה בידיהם להגיע למקום שבו עמד. כשהגיעו אליו, התחילו לרקוד ולשמוח בכל עוז כשבפיהם שירי הודיה לה' על שהוציאם ממעמקים.
מתוך שמחה והתרגשות על הנס שהתרחש להם, נעמדו להתפלל מנחה בקולי קולות, מעומקא דליבא.
הרה"ח ר' נחמן בורשטיין ששמע את הסיפור מפי החסיד רבי יענקל מלמד (קלמנוביץ) מוסר כי רבי יעקב היה שם עם האנשים וסיפר שחלק מהם לא האמינו שיצאו חיים מהמקום הזה, כיוון ששמועות התהלכו שהיו מי שנכנסו למערה ולא נודעו עקבותיהם.
אבל חז"ל כבר אמרו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים", ואכן נתקיים בהם הכתוב: "ויצעקו אל ה' בצר להם – וממצוקותיהם יוציאם".
