היה זה לילה סוער במיוחד; הוא החל בטיפות גשם אחדות, שעד מהרה הפכו לסופה של ממש; הרוח שרקה בעוז, מניעה את צמרות העצים ומטלטלת אותם אנה ואנה, משל היו גבעולי קש. ערפל כבד כיסה את הראות, ומטר החל יורד על פני האדמה.
על אם הדרך המובילה אל המושבה הגלילית 'מגדל', נראות שתי דמויות המשרכות רגליהן באיטיות, נזהרות שלא לטבוע באחת השלוליות או להחליק חלילה.
ואז ארע הבלתי צפוי. ברק אימתני ומסנוור הבזיק במרומים והאיר את העמק כולו. כעבור רגעים ספורים, החריד רעם אדיר את הסביבה, כשהדיו מתגלגלים ברעש מחריש אוזניים. האות ניתנה, ארובות השמיים נפתחו, וגשם עז החל ניתך ארצה כשהוא הולך וגובר מרגע לרגע. בתוך שעה קלה הפכה הבקעה שבתוכה צעדו, לנהר אחד גדול, שוצף וגועש, הסוחף את הנקרה בדרכו.
השניים לא היו אלא החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר ותלמידו רבי ישראל בער אודסר. הם יצאו בשעות אחר הצהריים למסע במושבות שבסביבות טבריה, לאסוף תרומות עבור הכנסת כלה. בעת צאתם לדרך, זרחה השמש, והשמיים לא רמזו על הסערה הממשמשת ובאה. הם לא שיערו כלל את המצפה להם.
עתה מצאו את עצמם לפתע בעמק האפל והחשוך, תחת 'שבר ענן' שהמטיר על ראשם מטרות עוז, והרטיב אותם עד לשד עצמותיהם. האדמה המוצקה הפכה באחת לעיסה דביקה וטובענית, והם בוססו בתוכה באיטיות, שקועים עד ברכיהם. הערפל הכפול והמכופל גרם להם לאבד את דרכם, וכך הלכו ותעו שעות ארוכות, מבלי לדעת היכן הם נמצאים.
מרגע לרגע הפכה הצעידה למייגעת יותר ומיותר, אך בקושי הצליחו לחלץ רגל אחת מן הבוץ הדביק, וכבר טבעה השניה…
כעבור זמן רב הבחינו פתאום בניצוץ של אור המבליח מרחוק. עיניהם אורו: משמע קרובים הם למקום יישוב! כל עוד רוחם בם, גררו עצמם עד למפתן הבית ממנו בקע האור ונקשו על הדלת. האיכר היהודי שניגש לפתוח, כמעט התעלף למראה עיניו; שני אנשים חיוורים ורועדים, נוטפי מים ומכוסים בוץ עמדו שם.
הוא מיהר להכניסם פנימה ולהרתיח להם תה בקומקום. בינתיים עמדו להתפלל ערבית, משל מאומה לא ארע, וכשחזר בעל הבית עם הקומקום והכוסות לחדר, גילה כי כולו מוצף במים ובוץ שנטפו מבגדי האורחים…
עצמותיהם של השניים דאבו, גופם היה תשוש מן הצעידה המפרכת ומן הקור, ורבי ישראל בער הרהר לעצמו: 'הלוואי ייתן לי בעל הבית מיטה להניח גופי עליה'…
האיכר אכן חמל עליהם והציע להם מיטות. רבי ישראל בער נפל אין אונים על המיטה, ורגע לפני שנעצמו שמורות עיניו שמע את מורו ורבו קורא בדביקות קריאת שמע, אומר וידוי וכמה דיבורי התבודדות.
'אחרי לילה כזה', הרהר רבי ישראל בער, 'אני פטור מקימת חצות; איך אפשר לקום חצות אחרי שיטפון כזה?!" עוד קט, ותרדמה עמוקה נפלה עליו.
ויהי בחצי הלילה, והפלא מתרחש: רבי ישראל קרדונר קם כארי בגבורתו ממיטתו, נוטל ידיו, מתיישב ליד השולחן ופותח באמירת 'תיקון חצות' במתיקות עצומה. קולו הטהור חודר מבעד למסכי השינה העמוקה שבה נתון תלמידו. רבי ישראל בער פוקח את עיניו, מקשיב, ולבו נמס בקרבו: איך אפשר להשאר במיטה כששומעים תיקון חצות כזה?!
כל עצמותיו זעקו כאב, אך הוא התגבר וקם אף הוא… כאשר התקרב אל השולחן, נדהם ממראה עיניו: פני רבו בוערות כאש ונדמה היה כאילו השולחן כולו רועד.
על קורות אותו לילה נשגב לא חדל רבי ישראל בער לספר כל ימיו.
לעת הבוקר, התעטף רבי ישראל קרדונר בטלית, הניח תפילין, ופתח בתפילת שחרית שלא מעלמא הדין; כל מילה ומילה יצאה מפיו בהתרפקות וערגה נוראה לחי העולמים.
בינתיים התעוררו אנשי הכפר ופנו איש לעבודתו, מי ברפת, מי בפרדס ומי בלול העופות. ופתאום מגיע לאוזניהם קול ניגון תפילה מעולם אחר, כמוהו לא שמעו מימיהם. הם נשאבו אחרי הקול המופלא ורגליהם הוליכו אותם אל חצר הבית שבתוכו התפלל רבי ישראל, שם התגודדו כולם.
… "כי הוא לבדו מרום וקדוש, פועל גבורות, עושה חדשות" – – –
מה זה היה להם?! התפילה הערבה והמתוקה חודרת אל כליותיהם, והם עומדים נטועים בקרקע מבלי יכולת להמשיך לעבודתם. השמועה על התפילה הנפלאה פושטת חיש, וכל אנשי הכפר התאספו להאזין לה, כשכל גשמיותם מתבטלת כליל מאותה תפילה נלבבת שאותה לא שכחו לאחר מכן ימים רבים.
