אחת הגזרות הקשות שידע עם ישראל לפני קרוב למאתיים שנה, היתה גזרת ה'קנטוניסטים'. בהוראתו של הצאר ניקולאי ימ"ש, נתלשו באכזריות ילדים יהודים מחיק הוריהם ומסביבתם היהודית שבה גדלו וחונכו, ונלקחו הרחק אל מחנות הצבא הרוסי, שם עברו אימונים מפרכים שמטרתם להכשירם להיות חיילים נאמנים בצבאו של הצאר.
הנערים האומללים נאלצו לחיות בכפיפה אחת עם גויים מגושמים, מפקדיהם הכריחו אותם לאכול נבלות וטריפות ולחלל את השבת. עשרים וחמש שנים ארכה תקופת הגיוס של הקנטוניסטים, אלו ששרדו תקופה נוראה זו בחייהם, עורטלו לחלוטין מכל קשר לתורה ומצוות, ובדרך כלל, לא היו מודעים כלל לעובדת יהדותם.
היו מקרים שבהם הורים לאותם 'תינוקות שנשבו' התקשו להאמין כי הגוי המגודל שנוקש על דלתם, אינו אלא בנם שבימים הרחוקים היה חבוש בכיפה ופיאות עיטרו את צדעיו, ומחמת הצער נפלט מפיהם: 'מוטב היה לו מתנו ולא ראוי עינינו את בננו כך'.
אך היו מקרים יוצאי דופן, של גילויי השגחה בתוך ההסתרה, שהראו כי למרות הכל, 'נצח ישראל לא ישקר'.
היה זה היום השחור ביותר בחיי משפחת רייכמן. אנשי הצבא דפקו על דלת ביתם ומשזו נפתחה, תפסו בידיהם הגסות את הבן, יצחק – דוד, ולקחו אותו עמם. לא עזרו תחנוניהם, זעקותיהם ובכיותיהם הנואשות, בנם מחמדם נעלם יחד עם החיילים לאי – שם, והם ידעו היטב את משמעות הדבר.
יצחק דוד מצא את עצמו במחנה הצבאי יחד עם עוד ילדים ונערים יהודים שנחטפו מידי הוריהם. בתחילה, ניסו הנערים לסרב לפקודות מפקדיהם, אולם בתוך תקופה קצרה נשברה רוחם. הממונים עליהם עשו מאמץ רב להשכיח מהם את מוצאם ואת עברם, ואף הצליחו.
אולם הנער יצחק דוד רייכמן, התגלה כאגוז קשה לפיצוח, הוא זכר היטב כי יהודי הוא, במקום סתר החביא את התפילין שלו, מידי יום נהג להסתתר שם, להניח את התפילין ולומר 'שמע ישראל'.
שנים ארוכות חלפו והוא עודנו דבק ביהדותו ובתפילין שלו, כשמלבד זאת אינו יודע מאומה מחיי תורה ומצוות.
בהגיעו לגיל ארבעים, עדיין שירת במחנה הצבא. ביום מן הימים, כששוטט המפקד במחנה, גילה לפתע את יצחק דוד עומד כשהוא מעוטר בתפילין. חמתו התלקחה בקרבו עד להשחית, הוא ניגש אליו, וחטף בכוח את התפילין של ראש ממנו.
יצחק דוד שהיה גיבור וחסון, לא יכל להתאפק, הוא הרים את קת הרובה שלו, הנחיתה בכוח רב על ראש המפקד, וזה נפל מתבוסס בדמו, וכעבור זמן קצר מת.
עד מהרה נערך ליצחק דוד משפט שדה, ובהתאם לחוק הנהוג פסקו את דינו לאחת מהשתיים; עליו לבחור בין מוות ביריה, או שיעבור בין שתי שורות של מאה חיילים שילקו אותו בשוטים שבידיהם.
אלו שבחרו באפשרות השניה, על פי הרוב נפחו את נפשם באמצע מסע המלקות, אך יצחק דוד בחר בה, ובנסי ניסים שרד ונותר בחיים.
בהתאם לחוק ששרר אז, מי שהצליח להשאר בחיים לאחר עונש זה, היה משתחרר לביתו. יצחק דוד יצא לחופשי ובעיר הראשונה שאליה הגיע, הביע את רצונו לפגוש ברב המקומי וביקש ממנו שילמדו תורה.
כך, בעקשנות ובעקביות התקרב מחדש ליהדות. כעבור שנים נשא אשה כשרה ולימים נולד לו בן, הוא החסיד הנלהב רבי נפתלי כהן, חסיד ברסלב אשר דבקותו ברבי נחמן מברסלב היתה לאות ולמופת, ותפילתו הערבה והנעימה לפני התיבה, המסה את לבב שומעיה.
(עלה לתרופה)
