בזמנו של הרב הקדוש המגיד רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, היה איש אחד גר באכסניה בכפר אצל שר אחד משרי פולין. האיש צבר חוב גדול מאוד להשר, ולא היה ביכולתו לשלמו. תפש השר את האיש ואשתו ובניו והשליכו למאסר עם עבודת פרך, לטחון שם בריחיים.
והנה האיש ובני ביתו ישבו בתפיסה ימים רבים, עד שבא עת שאשתו ילדה בן זכר בבית הכלא. ובאו אנשים חשובים להשר, והפצירו בו שיתן חירות ורשות להשוכר ואשתו ובניו ביום שמיני למול את בנו. ונתן להם רשות ויצאו מהתפיסה, והשר העמיד שומרים אצלם שלא יברחו. ונתאספו עשרה אנשים מהסביבה, ומלו את הילד, ועשו סעודת ברית מילה, ובא גם כן השומר מהחצר על הסעודה, ושתו י"ש הרבה עם השומר, עד שהטיב לבו ביין.
אמר להקרואים: "הנה, יש לי שלשה סוסים טובים, אשר הם קלים במרוצתם כמו הצביים. ואם תשלמו לי, אז אגנוב אותו ואת אשתו ובניו, ואוליכם לעיר הרחוק מכאן עשר פרסה בלילה הזה". כי היו ימי החורף, אשר הדרך חלקה בתכלית והלילה ארוכה מאד. והסכימו כולם לזה, ונתנו לשומרכמה רובל כסף, וגנב את האיש ובני ביתו, וברחו בתחילת הלילה. והשומרים היו כולם שיכורים מריבוי שתיית הי"ש, ונרדמו ולא ידעו מזה כלל.
והנה, בזמן קצר נסעו ג׳ פרסות מהחצר, ונזכרו ששכחו את הילד הנימול. ובכו בכייה רבה, והיה בדעתם לחזור. ולא רצה הערל, כי היה ירא לנפשו כי יתוודע השר שגנבם. ונסע עד שבאו בסוף הלילה להעיר, והערל חזר לדרכו. והנה בחצי הלילה כאשר פג היי"ש מהשומרים, קמו משינתם וראו שברח היהודי ובני ביתו. ותיכף הלכו וסיפרו להשר. ושלח השר סוסים רודפים בכל הדרכים ולא השיגם.
ואמרו להשר: "הילד הקטן נשאר בחצר׳. ולקח השר את הילד, ונתן אותו למינקת ערלית, והיה בדעתו שהוא יהיה לו לעבד לעולם. וכאשר בא הקלוצוויט מדרכו, סיפרו לו איך שהראנדאר ובני ביתו ברחו מהחצר. והקלוצוויט היה עשיר גדול וחשוך בנים, ובעיני השר נשא חן. והלך הקלוצוויטלהשר, וביקש ממנו שיתן לו את הילד והוא יאמן אותו על ברכו, ויהיה לו לבן. ונתן אותו השר, ונגדל אצלו הילד עד בן שמונה שנים, וקרא להקלוצוויט ואשתו אב ואם. וכשהיה בן שמונה שנים, חנכו לעסוק במרעה הצאן.
פעם אחת היה בשדה עם הצאן, ונפל קטטה בין הרועים. אמרו לו: "אל תדמה בנפשך שאתה מיוחס בן הקלוצוויט. באמת אתה לא מבני עמנו, כי יהודי אתה". וסיפרו לו המעשה, ולא האמין לדבריהם. ואמרו לו: "אם אין אתה מאמין לדברינו, הא לך אות. ראה שאתה נימול, ואנו ערלים". וראה שכן הוא כדבריהם, וחשב בדעתו ׳אם כן שאני מיהודים, רצוני גם כן להיות יהודי כמו אבי ואמי׳, וחשב מחשבות איך לברוח לעיר בין היהודים.
פעם א׳ נסע הקלוצוויט ואשתו מביתם, וידע הנער שיבואו לביתם אחר כמה ימים. ותיכף אחר נסיעתם ברח לנפשו, עד שבא לעיר בין היהודים, וסיפר להם המעשה. ותיכף חלצו ממנו בגדי שעטנז, ולבשו אותו בגדי יהודי וטלית קטן, ונתעכב שם כמו שנה, ולמד א"ב וסדר התפלה. ואחר כך נשלח משם לעיר אחרת, כי יראו פן יתוודע הדבר, ושם למד חומש עד לימוד התלמוד, ונעשה ברמצוה. ואחר כך נסע משם לישיבה, ונעשה שם למדן בגפ"ת. ומשם לקח אותו איש הדר במלון ללמד עם בניו, ועסק במלמדות כמה זמנים.
והבעה"ב אשר עסק אצלו בעסק המלמדות היה מחסידי ר׳ מיכל מזלאטשיב. פעם א׳ נסע הבעה"בשלו לרבו. אמר להנער: "הנה אני נוסע כעת מחר לרבי לזלאטשוב, אם רצונך לנסוע עמי אקח אותך". אמר: "ולמה לא יהיה רצוני בזה? אדרבא, אפשר שהרב הקדוש יגלה לי מקום אבי ואמי". ולמחרתו נסעו שניהם לזלאטשיב, ונכנס הבעה"ב במחיצת קדשו, ואחריו נכנס המלמד וסיפר להרבכל הנעשה עמו, ואיך שהוא אינו ידוע מאביו ואמו איה מקום תחנותם.
ולא השיב לו הרב על זה, רק לקח חתיכת קלף, וכתב על הקלף כמה תיבות, ותפר הקלף בתוך חתיכת עור. וציוה להמלמד שילבוש את הקלף תחת בגדיו, והקלף יהיה כן תפור לא יפתח עד אם יהיה אצלו החתונה. וכשיעמוד תחת החופה, יהיה רב או מורה צדק אשר יפתח את תפירת העור, ויקרא מה שכתוב בהקלף, ואחר כך יכול לקדש את הכלה כדת.
ואחר כך נסע לביתו ועסק במלמדות, והעור אשר תפור בו הקלף לבש מתחת בגדיו כאשר ציווה, ולא פתח ולא ידע כלל מה שכתוב בהקלף. ונסע ממקום זה למרחוק, ועסק גם שם במלמדות עד שהיה בן תשע עשרה שנה, עד שהתחילו לשדך אותו בת זוגו. וממקום שהוא עסק שם במלמדות, רחוק כמו חמש׳ פרסאות, היה דר איש עשיר בכפר. והאיש היה דרכו לבוא לפרקים אצל בעה"ב שהוא עסק במלמדות. ונשא המלמד חן בעיני העשיר מאוד, עד שאוהבו כאב את הבן.
ולהעשיר היתה בת נערה בתולה, ורצה מאוד לזווגה עם המלמד, כי מאוד נשא חן בעיניו. עד שנגמר הדבר, וכתבו תנאים למז"ט, והגבילו זמן החתונה. וכשבא זמן החתונה נסעו הבעה"ב והמלמד להעשיר הנ"ל, וכשבאו לקח אותם העשיר בכבוד לביתו, עד שהיה החופה במז"ט. וכשעמד החתן תחת החופה, נזכר מציווי הרב הקדוש ר׳ מיכל, שלא יקדש את הכלה כי אם שיהיה תחת החופה רב או מורה צדק, ויראה מה שכתוב בהקלף".
אמר למחותנו: "ידידי מחותני, החופה אי אפשר להיות היום". וסיפר לו הציווי מהרב, שהצריך להיות רב תחת החופה, והגבילו החופה ליום המחר. ותיכף שלח מחותנו מרכבה לעיר הסמוךלהכפר, אחר הרב. ולמחר בא הרב, ועשו החופה כנהוג. וקודם שקידש הכלה, לקח החתן את הקלף מתחת מלבושיו, ונתן להרב שיקרא מה שכתוב בו. וראה הרב שלא נכתב, כי אם שש תיבות הללו, היינו: "איך יכול ליקח אח את אחותו"…
וכראות הרב את זה, נבהלו רעיוניו ועמד כמשתומם, ולא הבין כוונת הכתב. והראה להחתן, והחתן כשקרא הקלף נמלא שמחה, והתחיל לספק בידיו, ורץ מהחופה להבית. ונבהלו כל העומדים שם, והמחותן נבהל מאוד, כי בדעתו היה שאולי שגעון אחז להחתן. ושאל אותו הרב: "בקשתי שתגלה לי מהו שמחתך מקריאת התיבות הללו". וסיפר לו החתן המעשה מהחל עד כלה, ואמרלהרב, ששמחתו הוא, כי דעתו שברור הוא שהרב הקדוש ראה ברוח קדשו, שהמחותן הוא אבי, והכלה היא אחותי".
ואחר כך דרש וחקר הרב מהמחותן מאיזה עיר הוא, וסיפר לו איך שברח מהשר. ושאל אותו הרב: "וכי הציל כל בני ביתו?", אמר לו: "רק ילד קטן שכחתי שם". אמר לו הרב:"כמה שנים הוא מזמן הבריחה?", אמר שהזמן תשעה עשר שנה. אמר החתן: "גם ימי חיי הם גם כן תשע עשרה שנה, ואני הוא בנך הילד הנימול ששכחת, והכלה היא אחותי". ואמר לו כל הסימנים שם, הקלוצוויט ושם השער מהחצר. ונתוודע שהמחותן הוא אביו, ונפלו זה על זה בבכיות רבות. ואחר כך גדלה השמחה בכפלי כפליים משמחת החתונה.
ומי אשר נפשו חבל לו בגורל האמונה, ירווה בדשן נפשו מסיפור הנורא הזה.
