"חצקל'ה הפחדן" כונה בפי תושבי העיר הגדולה. עד כדי כך היה פחדן, שלא היה אפילו אחד מיהודי העיר שלא פגש בפחדנותו המופרזת בהזדמנות כזו או אחרת.
כל קול של עלה נידף היה נותן את אותותיו המיידיות על פניו הנפחדות של חצקל'ה, חבורת שיכורים אם היתה חולפת ברחוב היהודים היתה מניסה אותו לחדר לפנים מחדר; והיה אם עגלה הדורה היתה עושה את דרכה כאשר פעמונים תלויים לה בצידיה, היו קולות הפעמונים רודפים אחריו עד למקום "בטוח", הרחק מאותם קולות מפחידים…
אך כל זאת התגמד לעומת הפחד הנורא שחש חצקל'ה לגבי כל דבר הקשור עם מוות ועם מתים ל"ע. היה די בכך ששמע כי מחר עומדת להתקיים בעיר הלוויה של בר-מינן, ומיד היה נועל את עצמו בכמה מנעולים, ומתוך פחד ואימה התחבא בחדרו כל עוד היה לו שמץ של ספק כי המת עודנו בעיר…
שיא האימה תקפה אותו בעת שנאלץ לעבור במרחק ניכר מבית הקברות העירוני. מובן מאליו שאם לא היה חייב לעבור דרך בית הקברות הוא ברח כמפני אש, אך מה יעשה והדרך אל מחוץ לעיר עוברת דווקא לא רחוק מבית הקברות?! קשה היה אז להסתכל בפניו, הוא ישב בעגלה כשהוא מקפיד שהוילון יהיה מכוסה לכל אורכו, שיניו נקשו דא לדא, וכל כולו אומר "פחד"…
ויהי היום, וצרה איומה התרגשה על יהודי העיר. היה זה ביום לא-בהיר אחד וכמה עוברי אורח שעשו את דרכם מחוץ לעיר פרצו בבהלה לבית הכנסת העירוני ודיווחו כי אל העיר מתקרבת בצעדים מהירים חבורת שודדים אימתנית שהם לא פחות ולא יותר מאשר אוכלי אדם רחמנא ליצלן.
נקל לשער כי הדברים נפוצו בין כל התושבים כאש בשדה קוצים; תוך דקות ספורות פתחו בני העיר במנוסה מבוהלת לשדות וליערות מחוץ לעיר, כשראשון הבורחים הוא איך לא, מיודענו חצקל'ה הפחדן, שכן, מיד כשהגיעה השמועה לאוזניו הנפחדות, הרים את רגליו ונעלם כמי שבלעה אותו האדמה.
למחרת שָבו היהודים איש איש לביתו ולאחוזתו, תוך שהם סוקרים בכאב את הנזק העצום שהשאירו אחריהם השודדים. עם זאת דאגה החלה מכרסמת בלבות התושבים כשהם גילו שחצקל'ה לא חזר לביתו; עקבותיו אבדו ומן הראוי לחפש אחריו; יתכן גם שהוא עדיין מסתתר באיזה מחבוא מעולה מדי, ואינו מעיז לברר מה קורה ברחובות העיר, והאם עדיין נראה צילו של אחרון השודדים באופק הקרוב.
ואכן, כפי ששיערו בני העיר, כן היה, חצקל'ה התגלה עוד באותו יום כשהוא מסתתר במקום הכי לא מתאים עבורו, מתחת ל…אחת המצבות בבית הקברות!!!
רק שמע חצקל'ה כי השודדים עזבו את האיזור, ומיד נס מבית הקברות היישר לביתו כשהוא נועל את עצמו שוב ושוב, מנסה להרגע מהפחדים האיומים שהיו מנת חלקו ביממה האחרונה.
עברו מספר ימים עד שהוא יצא לרחוב העיר, שם הוא נדרש להסביר כיצד הוא, הפחדן הנורא, הצליח לשהות לבדו, בלילה, שעות ארוכות כל כך, בטבורו של בית הקברות: היתכן הדבר???
נאנח חצקל'ה וביאר במתק לשונו: "השודדים הטילו עלי אימה כזו, עד ששכחתי כי פחדן הנני…"
*
את הסיפור המבדח הזה סיפר אחד מגדולי ישראל, כתשובה לתלמידיו ששאלוהו איך יתגברו על פחדים גשמיים, המונעים אותם מעשיה רוחנית, כשהוא מדגיש את הלקח הנלמד ממנו:
גם בעבודת השם, כשמרגישים את הפחד והיראה מיום הדין הגדול והנורא, מתבטלים כל הפחדים הגשמיים; וכפי שמובא בזוהר הקדוש (ח"ג קנח): "מאן דאיהו בדוחקא, לא מסתכל מידי" [= הנמצא בדחק, אינו מסתכל על דבר].