היה זה תקופה קצרה לאחר נישואיו, עם לידת בנו הראשון, כאשר נקרא ר' אהרן מקיבליטש להתייצב בצבא הרוסי, כיון שהיה גבה קומה ובעל צורה התקבל מייד על ידי המפקדים בצבא הצאר, ולא ניתנה לו האפשרות לחמוק מצו הגיוס. ככל החיילים החל את תקופת שירותו, שאמורה הייתה להמשך ארבע שנים.
הצאר, הידוע בעריצותו, לא דאג כלל למשפחות החיילים, ובבית נותרה זוגתו של ר' אהרן לבדה עם בנה הפעוט, באין לה מפרנס, אלמלא חסידי ברסלב ידידיו של ר' אהרן שנחלצו לעזרתה, עד כמה שהשיגה ידם הדלה, יכלו האם ובנה לגווע חלילה ברעב.
במחנה הצבאי, הרחק מביתו, בודד בין חיילים נכרים מגושמים, שוהה ר' אהרן, ולמרות הכול רוחו אינה נופלת בקרבו, ושמחתו ואמונתו התמידיים אינם עוזבים אותו, ובשעות הלילה בעמדו לבדו על משמר המחנה, ומעליו פרושים שמיים כהים זרועים באלפי כוכבים, הוא מתבודד, ונושא תפילה לבוראו, ר' אהרן מרגיש שמצבו אינו אלא ביטוי לשכינה הקדושה, הנודדת מן קינה וביתה, לפיכך מאריך הוא באמירת תיקון חצות מעומק הלב, כאשר כל מילה מקבלת משמעות עמוקה ומוחשית.
בשעות היום כולו שרוי ר' אהרן בשמחה, ומשרה שמחה על כל סובביו, וכל העת מתנגן ניגון עליז מפיו. כך מופלא היה במידת השמחה, עד שאמרו עליו חסידי ברסלב שהינו חד בדרא במידה זו.
באחד הימים הרחק מקיבליטש יושב רבו ר' פנחס מקיבליטש, ואומר לתלמידיו, צריכים אנו לסור לביתו של ר' אהרן, לראות את שלום בני ביתו, בהגיעם אל הבית, מצאו את זוגתו עומדת ליד עריסת הילד ובוכה בכי תמרורים, נכמרו רחמיו של ר' פנחס, והוא אומר לה, אם אשאר בחיים לשנה הבאה איני יודע, אולם מבטיח אני לך, כי בעלך ישוב הביתה בזו השנה!, ר' פנחס יצא מביתה אך לא נח ולא שקט והבקיע בתפילותיו רקיעים.
באותה תקופה ילדה הקיסרית, אשת הצאר, בן, שמחה גדולה פקדה את בית הצאר, וברוב אשרו שלח הצאר פקודה לכל מחנות הצבא מרחבי שלטונו, כי כל חייל אשר לו ילד רך בביתו, פטור משירותו, כאשר התקבל הצו במחנה בו שהה ר' אהרן, נקראו כל החיילים שהיו אבות לילדים צעירים אל המפקדה, שם התבשרו על שחרורם המפתיע.
אך ר' אהרן שם לבו, כי הלא הוא היחידי שלא נקרא אל המפקד, באותה עת שלח מפקד הגדוד אגרת לצאר, ובה בישר לו על מילוי הפקודה, בשולי האיגרת הוסיף בקשה, היות ובמחנה בו הוא מפקד שוהה חייל בשם אהרן, מהעיר קיבליטש, המשרה שמחה על כל חיילי המחנה, מבקש הוא מהוד מלכותו, כי יתיר לו להשאיר אך ורק חייל זה בשירותו הצבאי.
האומנם יאלץ ר' אהרן, זה שרק בעטיו ארעו צירופי הנסיבות הפלאיות האלו, להישאר בגלות בנכר? האם דווקא שמחתו התמידית, תעמוד לו במקרה זה לרועץ?
אלא שרבו ר' פנחס, כך הבטיח לאמר. בזו השנה ישוב ר' אהרן הביתה!, הבטחתו יחד עם אין ספור הדמעות והתפילות, לא שבו ריקם, כעבור זמן קצר התקבלה התשובה החד משמעית מארמון המלוכה. את צו הצאר אין לשנות אפילו כמלוא נימה!.
ר' אהרן המאושר שוחרר על אתר לביתו, אולם בבואו נודע לו כי ימים ספורים קודם לכך נסתלק מורו ורבו הצדיק לגנזי מרומים, דברי ר' פנחס נתקיימו במלואם, אחד מהם לא שב ריקם.