מאז עמדו על דעתו נקשרה נפשו של ישראל (השם המלא שמור במערכת), ברבי ישראל בעל שם טוב זיע"א. זה החל כבר בהיותו שוכב בעריסה בן כמה חודשים כשסבתו עליה השלום שימשה כשמרטפית (בייבי סיטר בלע"ז) כשאמו יצאה לסידורים ושאר עיסוקים… ומייד כשהתעורר והחל לבכות כדרכם של תינוקות היתה תופסת בידה את הספר "שבחי הבעל שם טוב" ומקריאה מתוכו סיפורים, כשבידה האחת הספר ובידה השניה שרוליק הפעוט, ומייד עת החלה בקריאת הסיפור, שקט מוחלט שרר במקום ודמעותיו של שרוליק התחלפו בחיוך רחב, כאומר "לזה בדיוק ציפיתי"…
כך גדל לו ישראל, בן למשפחה חסידית, ועשה חיל בלימודיו בת"ת ובהמשך בישיבה הקטנה ובישיבה הגדולה.
מנהג טוב נהג בעצמו, ובכל מוצ"ש עת סעד את לבו בסעודת מלווה מלכה יחד עם בני משפחתו, או בשהותו בישיבה עם חבריו ללימודים, תמיד היה הוא זה שיזם הקראה של סיפור על הבעל שם טוב, כסגולה הידועה ש"סיפורי הבעש"ט במוצ"ש סגולה גדולה לפרנסה". יש והיה זה סיפור קצר שהצליח לקוראו מהחל ועד כלה ויש שנמשך הסיפור בהמשכים ומידי שבוע נוסף נדבך אחר נדבך לסיפור המלא, תוך שהיה מקדים במספר משפטים את תקציר הסיפור משבועות קודמים וממשיך במקום בו פסק בשבוע שעבר… וחוזר חלילה.
סיפורי אמונה והשגחה, בהם היה בקי בכל רמ"ח ושס"ה, נסכו בו אמונה חזקה ואיתנה בבורא עולם ובצדיקיו אשר גוזרים והקב"ה מקיים, והיה הוא נאה דורש ונאה מקיים… כך התנהלו חייו על מי מנוחות.
הימים נקפו, וישראל בגר והיה לאיש והגיע לפרק האיש מקדש והצעות החלו להגיע לפתחם של הוריו. כדרכם של שידוכים לא כל הצעה הייתה ראויה וחלקן נדחו על הסף.. חלק אחר של הצעות נפלו עם בירור מעמיק יותר אודות המדוברת, וככל אב ואם בישראל גם הוריו של ישראל ציפו למצוא עבורו את הטוב ביותר. הצעה רדפה הצעה, אך ישראל עדיין בחור. הוא הניח את ראשו ורובו בלימוד וסמך על שיקול דעתם של הוריו, שימצאו עבורו את אשר הועידה ההשגחה העליונה, שהרי מאמין גדול הוא, כפי שכבר תואר לעיל.
שנה חלפה, ועוד שנה, וחבריו לישיבה כבר הקימו בתים בישראל ואף זכו לפרי בטן, ורק מיודענו נשאר עדיין בבחרותו. ומטבע הדברים ככל שחלפו השנים, גם ההצעות כבר פסקו מלהגיע. הוריו של ישראל החלו דואגים וניכר היה על פניהם כי דאגתם בליבם תדיר. וישראל… הוא המשיך לעשות חיל בישיבה ולשקוד על תלמודו, שהרי "מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים מהשם אשה לאיש", כפי שהיה רגיל לצטט בתגובה לכל הלחשושים ששמע מידי פעם בזוית אזנו על כך שטרם זכה להקים את ביתו.
אך פטור בלא כלום אי אפשר, והוא החל לקבל על עצמו, כדרכם של ישראל בעיתות כאלה, סגולות הידועות כ"בדוקות ומנוסות", של 40 יום אמירת עניין זה ו-40 יום עניין אחר, וכולי האי ואולי יפתחו שערי השידוכים שננעלו זה מכבר.. אך לא. שום דבר לא זז. בכל הזדמנות, בכל תפילה ובכל ביקור בקברי הצדיקים אותם פקד מעת לעת, או בבואו לכותל המערבי, היה שופך צקון לחשו לפני היושב במרומים ומעתיר בתפילה מעומקא דליבא עליו ועל שכמותו שהרי אמרו חכמים "המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר … נענה תחילה" אך שערי שמיים נותרו נעולים.
והנה, במוצ"ש אחד, בעת קוראו סיפור מהבעש"ט אודות שידוך שעשה הבעש"ט לזוג יתומים מאב ואם, והברכות שברך אותם עד אשר כל אחוזות הפריץ עם כל מה שבתוכן עברו לרשותם של בני הזוג היתומים שהיו חסרי כל… (עיין שם), גמלה בליבו החלטה לנסוע למז'בוז' לקברו של הבעל שם טוב, וכמפלט אחרון לישועתו יתפלל שם על קברו עד לישועתו כי תבא.
אומר – ועושה. עובר לעשייתן יצר קשר עם סוכן נסיעות בבקשה לסדר לו טיסה לאוקראינה בבין הזמנים הקרוב, מייד לאחר תשעה באב, כדי לא לבטל מזמן לימודיו בישיבה. אך למרות מאמציו הרבים לא הצליח הסוכן להשיג מקום בטיסה מפאת העומס הרב בעונה זו של השנה ומפאת העובדה שישראל נזכר מאוחר מדאי לטוס בזמן זה דווקא.
בלית ברירה דחה את נסיעתו לבין הזמנים שלאחר חג הסוכות, וביקש מהסוכן לאתר לו כרטיס לזמן זה… הזמן אמנם נמצא מתאים הן לסוכן והן לישראל, אך עיכובים בקבלת הויזה (אשרת כניסה לאוקראינה) פסחו אף על אפשרות זו ונותרה הברירה לדחות את הנסיעה לבין הזמנים של חודש ניסן… אך זה כבר יותר מדאי וכורח הנסיבות אילץ אותו למצא זמן מתאים בתקופת החורף.
ד' בטבת תשס"ט. מייד לאחר חג החנוכה, אותו ניצל בתפילות מרקיעות שחקים בעת עמדו מול נרות החנוכה המרצדים מול עיניו הרטובות מדמעות. זהו התאריך הסופי בו הסתדרו כל פרטי הנסיעה, הן מבחינת הטיסה והן מבחינת סידורי הויזה וכל השאר…
סוף סוף הגיע אל מקום מנוחתו של אור שבעת הימים, רבי ישראל הבעל שם טוב זיע"א. שנים נכסוף נכסף להגיע למקום קדוש זה והנה חלומו התגשם. החורף האוקראיני הכה קשות. הקור היה עז, השלגים הרבים שירדו זה מכבר נערמו בכל מקום, וכל הדרכים היו בחזקת סכנה, אך את ישראל כל זה לא עניין כלל וכלל. ליבו היה חם לוהט ומבלי לאבד רגע נפרד מנהג המונית האוקראיני ושם פעמיו אל עבר האוהל המוקם על גבי מקום מנוחתו של הבעש"ט.
קיבל על עצמו לקרא את כל ספר התהילים בתענית דיבור וללא הפסק בדיבור כדי לפתוח את שערי השמיים לתפילתו על הציון הקדוש, אמר ועשה. "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם…" וכך עבר בין בתרי ספר התהילים שבידו, ובקול רם ומתחנן קרא פסוק אחר פסוק, מנצל את העובדה כי איש מבלעדיו לא נמצא כרגע במתחם האוהל, ומרשה לעצמו להשתפך ולהתרפק על מילות התהילים.
"… אלוקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות…"
כאשר הגיע לפסוק זה, עלו בזכרונו מילות הגמרא על אתר: "אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, אל תיקרי מוציא אסירים אלא כמוציא אסירים, אל תיקרי בכושרות אלא בכי ושירות" (סנהדרין כ"ב.) וכך התנגן לו פסוק זה שוב ושוב: "מושיב יחידים ביתה…", אחת בבכי ואחת בשירות עד כי ניחר גרונו, ואם נוסיף את הקור העז ששרר במתחם האוהל קור אליו לא היה רגיל ישראל, נבין מדוע החליט לקחת פסק זמן קצר לחילוץ עצמותיו, וללגימת כוס תה חם שלאחריה ישוב מיד לסיום ספר התהילים.
הוא הניח מידו את ספר התהילים, לא לפני שסימן לעצמו להיכן הגיע, ושם פעמיו לכיוון בית הכנסת האורחים השוכן בסמוך ונראה לציון, וכדי שלא להפסיק לזמן רב החל לרוץ במשעול השביל היוצא מהציון. השלג שנערם על השביל קפא והפך לקרח חלק אשר ההליכה על גביו לחלקלקה ומסוכנת מאוד. אלא שישראל, שלא הורגל מימיו להליכה על קרח קפוא לא ידע כי עליו להיזהר ובעודו מחיש צעדיו לכיוון המבנה החליק ונפל בחבטה אדירה על צידו ונחבט באחת המצבות השרועות על פני בית העלמין באחת מצלעותיו ונפל שרוע על הקרקע הקפואה כשהוא מתפתל מכאבים, אך נמנע מלהוציא הגה מפיו כדי לא להפסיק בדיבור. משניסה לקום גברו כאביו שבעתיים, וכך שכב על גבי הקרקע בחוסר אונים, תוך שהוא זעק מקירות ליבו, ללא קול, לאביו שבשמיים שיושיעו ממצוקתו כי רבה.
תוך כדי המתנה מורטת עצבים לישועה, והנה מאי שם מגיחה מונית לחניון הצמוד לבניין הכנסת האורחים ומתוכה מגיחים כמעין שני מלאכי השרת זוג יהודים בגיל העמידה, ומייד שמו פעמיהם לכיוון ציון הבעל שם טוב. לתדהמתם ראו את ישראל שרוע על השביל כשהוא חבול וללא יכולת לנוע. הבעל רץ מיד לעברו לשאול לשלומו, האם הוא זקוק לעזרה? הוא ציפה לתשובה ובמקומה שמע רק הברות בלתי ברורות… הוא לא ידע האם מדובר באדם שדיבורו נעתק ממנו עקב הנפילה או שמא מדובר חלילה באילם שאינו יכול לדבר…
הוא הושיט מיד את ידו לישראל וסימן לו לנסות לקום בעזרתו ותמיכתו. ישראל אסף את שארית כוחותיו וקם על רגליו כשכאב עז מפלח את צלעותיו. הוא רמז לאורח שמגמת פניו לכיוון הכנסת האורחים. ביחד הם שמו פעמיהם לבנין, שם הכין לו מושיעו כוס תה חמה ואף הציע לו לנוח באחת המיטות שבבניין. ישראל סירב, לגם את התה ובשארית כוחותיו שב אל האוהל והמשיך באמירת התהילים למרות הכאבים העזים שפקדוהו. אז הבין האורח כי אין מדובר באילם חלילה… אך עדיין התעלומה לא נפתרה: מדוע לא דיבר עימו כשהגיש לו את עזרתו?
אך לא כדי לשאול שאלות הגיע ביחד עם זוגתו למז'בוז'. אף הם הגיעו כדי לעורר את רחמי שמיים, בזכות הבעל שם טוב, על ביתם הבוגרת שעדיין לא מצאה את זיווגה. ביתם הבכורה שעיכבה אף את נישואי אחיה הצעיר ממנה, כיוון שלא רצו לחתנו לפני שהיא מתחתנת. ואף הם נעמדו מול הציון והחלו באמירת מזמורי תהילים למציאת זיווג הגון לביתם.
"אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות…" בכי ושירות…
בכיים של אלה נתערב בשירתו של זה ובכיו של זה נתערב בשירתם של אלה.. הללו לא יודעים מה בליבו של זה העומד מולם, וזה העומד מולם אינו יודע מה בליבם של אלה.
אך נפלאות תמים דעים היודע והבוחן ליבות וכליות הפגישם לאכסניה אחת…
כשפגשו את ישראל במונית, בדרך חזרה לשדה התעופה בקייב, שוחחו בניהם וכל אחד שטח בפני חברו את צרתו שלו שהרי "דאגה בלב איש ישיחנה…". כאן, כבר ניתן היה לשאול את ישראל מדוע כשנפל ונחבט לא שיתף פעולה בשיחה על מצבו? ואז, כשכבר סיים את ספר התהלים ויכול היה לדבר, הרשה לעצמו ישראל לגלות את אשר על ליבו ואת הקבלה שקיבל על עצמו שלא לדבר עד גמר כל ספר תהילים מהחל ועד כלה.
מששמע היהודי את סיבת שתיקתו, הביט באשתו כאומר 'לחתן כזה אני מצפה לביתי…'
הם לא האמינו למשמע אוזנם, כי מוכן היה לסבול ייסורים נוראים ללא להוציא הגה מפיו, אלא המשיך במסירות נפש עילאית באמירת ספר התהילים כאילו דבר לא קרה כמה דקות קודם לכן..
בבואם ארצה ביררו זה על זה פרטים נוספים והחליטו כי אכן לא לחינם סובבה ההשגחה העליונה את כל עניין הנפילה שלו והגשת העזרה…
מה שהם לא ידעו, היה כי פעמיים קודם לכן כבר עשה הכל כדי להגיע למז'בוז', אך ההשגחה סובבה שהדבר לא יצא לפועל. את סודם של דברים ידעו רק הוא – ומסובב הסיבות, ומעתה גם הבין בדיוק מדוע נדחתה נסיעתו שוב ושוב.
