עני ואביון היה ר' שלום'קה. הוא דר בביקתה דלה בקצה העיר אומן, פירנס את משפחתו בדוחק גדול, ולא הצטיין במשהו מיוחד, זולת בדלותו. אבל אביונים לא חסרו בעירו, ועל כן לא עורר ר' שלומ'קה שום תשומת לב כל ימיו. מטבעו גם שתקן היה, מכונס בעצמו, ואינו בא בדברים שלא לצורך.
בעיצומו של החורף האוקראיני, כאשר סערת שלגים חגגה בעיר וכיסתה במרבד לבן את כל כולה, נולד לשלום'קה בן זכר, למזל טוב.
היה זה ביום החמישי בשבוע, ור' שלום'קה יצא השוקה עם כמה פרוטות בודדות כדי לקנות צרכי שבת ומעט זרעונים – ארבעס ל"שלום זכר", כמנהג ישראל. הוא בוסס בשלג במנעליו הקרועים, ובכפות ידים מכחילות שילם עבור מעט הזרעונים והירקות שקנה בשוק.
* * *
בערב שבת סמוך להדלקת הנרות, הגדיל מעט ר' שלום'קה את הלהבה בעששית כדי להאיר יותר את הבית עבור הציבור שיגיע ל"שלום זכר".
את סעודת שבת ערך בזריזות כדי לפנות את השולחן ואת הספסל לאורחים.
בחוץ הלבינו השמים ופתיתי שלג ירדו ללא הרף על מצע השלג הקיים. הרוח שרקה והילילה ושום נפש חיה לא נראתה בחוץ.
תושבי אומן, עייפים מעמל ימות השבוע, סיימו סעודת שבת, חיממו עצמותיהם בחמין של שבת, זימרו זמירות ולמדו חוק לימודיהם, אבל לצאת החוצה לא ההינו. גם אלו שנזכרו כי בן נולד לשלום'קה, לא חשבו לרגע לצאת לקצה העיר ל"שלום זכר" שנערך בביתו.
* * *
מאוחר בלילה כאשר שלום'קה נוכח כי איש לא טרח להגיע לרגל הבן זכר, דן את כולם לכף זכות, בפרט לקול הרוח שהניעה הנה והנה את הגג הרעוע המחפה על הביקתה, שיותר ממה שהגן על הבית נראה כי דורש הוא עצמו לחזקו לבל יתמוטט.
בני הבית עלו על יצועיהם. גם התינוק נם בשלווה בעריסה המרופטת, ורק ר' שלום'קה עבר מחלון לחלון, לסתום את הפירצות בסמרטוטים לבל יחדור הקור פנימה ולא יצנן חלילה את בני הבית.
איש אחד היה באומן, רבי ישראל טראהויצר שמו, מגדולי עובדי ה' באומן בימי תפארתה, שנהג להשתתף בשמחות ישראל בכל עת ושעה. גם בליל סערה זה לא חשב למנוע עצמו מללכת ל"שלום זכר" בביתו של שלום'קה. נפש ישראלית נתוספה בעולם – וכי דבר פשוט הוא?! התעטף ר' ישראל במעילו, עטף את ראשו ויצא בסערה לכוון ביתו של שלום'קה. תילי תלים של שלג נערמו עליו בלכתו אבל לרגע לא חשב לסוב על עקבותיו, אל ביתו המחומם לכבוד שבת קודש.
במאמץ גדול הגיע לביקתה של שלום'קה, עמד לפני הדלת ונקש עליה. אבל איש לא הגיב לנקישותיו, והדלת לא נפתחה לפניו.
תהה ר' ישראל בלבו על שאין פותחים לפניו את הדלת, והגביר נקישותיו. אבל כאשר שום קול לא הגיע אליו במענה, החל לחשוש מעט. היתכן כי בליל שלום זכר ישנים כבר כולם בשינה חזקה כל כך?
סובב ר' ישראל את הביקתה, ולא ראה שום נצנוץ של אור בוקע מחלון או מסדק. עורר הדבר חששות בלבו והוא ניגש לבית השכנים, משם בקעו עדיין קול דיבורים, ואור הנרות נראה מבעד החלונות. הוא הקיש על הדלת, וכשפתחו וראו את ר' ישראל מכוסה כולו בשלג, חרדו לשלומו.
ר' ישראל לא התמהמה, הוא ביקש מהם להתלוות אליו אל ביתו של ר' שלום'קה, שאין בו לא קול ולא עונה.
התלוו השכנים לר' ישראל, דפקו על הדלת בנקישות רמות, וקראו בקולי קולות: ר' שלום! ר' שלום, ענה לנו!
אבל כאשר שום מענה לא הגיע לאוזניהם פרצו את הדלת ונכנסו פנימה.
ומה ראו עיניהם? – ר' שלום ובני ביתו שכבו מעולפים. העששית כבתה והפיצה עשן מחניק בדירה האטומה, ובני הבית ששאפו את העשן, נחנקו בשנתם. עדיין היתה נשמתם באפם, ובסיעתא דשמיא הצילו את חייהם…
למחרת נודע הדבר ותהום העיר. רבי ישראל במנהגו הטוב הציל משפחה שלימה ממוות לחיים!
