בכל חודש, מיד כאשר מלאו שבעה ימים מלאים ממולד הלבנה, לעת ערב, הכין את עצמו רבינו המקובל האלקי רבי ישראל אבוחצירא – הבבא סאלי זיע"א (הילולה: ד שבט) בשמחה גדולה לברכת הלבנה.
הוא לא היה מוכן לדחות אפילו לזמן קצר את אמירת תפילה זו, שחז"ל לימדו אותנו שהיא שקולה כקבלת פני השכינה.
פעם, באחד מחודשי החורף, התארח הבבא סאלי בעיר ליאון שבצרפת, והיה שרוי בצער על שכבר עברו מספר ימים מאז הגיע זמן ברכת הלבנה, אך אי אפשר היה לצאת ולקדש כי השמים היו מכוסים בעננים.
כשהגיע היום האחרון ועדיין לא השתפר מזג האוויר. ביקש ממקורביו שיבדקו האם יש מקום בו לפי הידוע השמים בהירים.
נאמר לו שבעיר מרסיי, הרחוקה כארבע מאות קילומטרים ממקום המצאו, נמצא שהשמים בהירים.
מיד לבש הבבא סאלי את גלימתו וביקש שייקחו אותו אל תחנת הרכבת, הוא עלה על הרכבת הראשונה שנוסעת, שהיתה רכבת מהירה ולאחר מספר שעות הגיע לשם ואמר ברכת לבנה בשמחה עילאית.
כהזדמנות אחרת, כשנתקל באותה בעיה עת שהיה בפריז, לא עצם את עיניו בלילה האחרון לפני סוף זמן ברכת הלבנה.
בשעה שתיים לאחר חצות, העיר את תלמידו מארחו, ואמר לו בשמחה: "קום! מן השמים גילו לי שהעננים התפזרו ואפשר לברך את הלבנה". ומיד יצאו לחצר הבית והביטו בשמחה אל הלבנה המאירה, לפני שהחלו לומר את הברכה.
כאשר שמע אחד מנכדי רבי ישראל אבוחצירא את הסיפור האחרון, הוא סיפר על חוויה נפלאה אותה עבר הוא עם סבו כאשר התגורר בפריז:
בלילה מעונן וגשום מאוד, ביקש רבי ישראל מחתנו ונכדו לעזור לו לרדת מן הקומה החמישית מהדירה בה התגוררו אל החצר, על מנת לברך את הלבנה.
חתנו הסביר לו, שהשמים מעוננים והלבנה כלל לא נראית, אך רבי ישראל בשלו. הוא כבר לבש את גלימתו והחל צועד אל פתח הבית כשחתנו ונכדו סועדים אותו. ברדתו במדרגות הרבות הגיע אל החצר ומיד הפנה מבטו כלפי מעלה בחיפוש אחר הלבנה.
להפתעת הנוכחים הרבים שהתאספו ליד רבי ישראל, הרים רבי ישראל את ידו, ועשה תנועות כמי שמפזר עשן, או מסיט וילון מעל חלון ביתו, ומיד נתגלתה הלבנה! וכולם בירכו את הלבנה בהתלהבות רבה.
לכל מי שנוכח שם, היתה הרגשה שהפעם זכה גם הוא לטעום את טעמה של הקבלת פני שכינה.
("האדמו"ר רבינו ישראל אבוחצירא")