יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שביתו מבורך בילדים ופרנסתו דחוקה ביותר, היה ר' יששכר.
כשראה כי באו מים עד נפש, ועליו למצוא מקור פרנסה, הרהר בדבר, עד שהחליט לעסוק במקצוע העגלונות.
בז'יטומיר, העיר בה התגורר, היה מקצוע זה ברובו בחזקת היהודים, ובשוק העיר הוקצה עבורם מקום מיוחד עבור סוסיהם ועגלותיהם. הלך ושכר סוס ועגלה מאחד הנכרים, למד את רזי המקצוע, ונעמד ברחבת בעלי-העגלות בשוק, ממתין ללקוחות.
תוך כדי המתנה ממושכת, שאל את אחד העגלונים הותיקים, היכן יוכל להשיג מעט אוכל להשיב נפשו. הלה הצביע בידו: "הרואה אתה? פנה לכיוון הזה, ישר, ולאחר מכן שמאלה"…
הלך ר' יששכר כפי שהסביר לו עמיתו החדש למקצוע, אך בטעות הוליכוהו רגליו היישר אל… הכנסיה הנוצרית שעמדה בסמיכות מקום. וכי מניין יידע ר' יששכר, שכל ימיו ספון היה בין כתלי בית המדרש, כי כאן שוכן בית טומאתם של הערלים?!
קבוצת כמרים לבושי שחורים פסעה בנחת במסדרונות הכנסיה, כשלפתע נפערו עיניהם בתדהמה: יהודי עטור בזקן ופיאות משוטט בתוך בית תיפלתם! זיק מרושע ניצת בעיניהם, הם עטו לקראתו כעדר זאבים על גְדִי צעיר, הקיפו אותו בכמין טבעת, והחלו משדלים אותו בדברי הבל להמיר את דתו – – –
ניסה האברך להתחמק מידם, אך ללא הועיל. הכמרים אינם חפצים לוותר מהר כל-כך על הזדמנות הפז שנקרתה בפניהם; טרף כה שמן אינו מזדמן בכל יום. הם לא הניחו לו לצאת לנפשו, פתחו בתיאורים מפתים ומשכנעים על ה"אושר" הרב הצפוי לו כאשר יסכים לקבל עליו את הדת הנצרות. מאידך, איימו עליו לבל יעיז לסרב להצעתם.
הביט ר' יששכר כה וכה, וירא כי נתון הוא במיצר. בהחלטת פתע, שלח ידו לאמתחתו, הוציא את כיס מעותיו ומסרו לידי הכמרים, ובלבד שיניחוהו לנפשו.
למראה כספו של היהודי, הרפו הכמרים ממנו לרגע, ומשכך לא המתין האברך אפילו רגע קט, נשא רגליו ונמלט חיש מן המקום המביש.
אלא שאיתרע מזלו, וברגע צאתו משערי הכנסיה הבחינה בו חבורת העגלונים. כיון שעוד קודם לכן התרעמו על המתחרה החדש שקם להם, לפי הכלל הידוע, ש"אומן שונא את בני אומנותו", מצאו עתה עלילה לטפול עליו…
הלכו העגלונים והעידו באוזני כל מי שמוכן היה לשמוע, כי במו עיניהם ראו את ר' יששכר יוצא מבית טומאתם של הגויים בעיר.
השמועה המסעירה פרשה חיש כנפיים, ועד מהרה נותר ר' יששכר מובטל ומחוסר עבודה; וכי איזה יהודי כשר וישר יאות לנסוע בעגלתו של ה'משומד'?!
כאשר צעד ברחוב, היו הבריות מסבים פניהם לעבר השני, לבל יביטו חלילה בפני 'רשע'.
קשים לתיאור הבזיון והצער הנורא שהיו מנת חלקו; לא הועילו טענותיו והסבריו כי בטעות נקלע לבית התיפלה. דבריו נפלו על אוזניים אטומות.
באותם ימים, היה ר' יששכר שבור ורצוץ כפי שלא היה מימיו. בצר לו, בא לפני הצדיק הקדוש שהתגורר בעירו, רבי זאף וואלף מזיטומיר, בעל 'אור המאיר'. הוא סיפר לו את הסיפור כולו, וסיים בזעקה מקירות לבו: "רבי! אנא אוליך את חרפתי? בכל רחוב וסימטה שחים אודותיי, מאין אתפרנס? מי ירצה להשתדך עימי?"
"אמרו נא לי", פנה אליו רבי זאב וולף רכות, "האם אכן נקי אתה מהחשדות שקשרו אליך?"
"רבי! מעולם לא עלתה על ליבי מחשבת אוון נוראה שכזו להמיר את אמונתי בק-ל חי בעבודת אלילים! זוהי עלילת שוא שכל יסודה בטעות!"
"אם נקי אתה מאשמה כדבריך", נענה הצדיק, "עוד תזכה להשתדך עם אחד מגדולי הדור, וכך יראו הכל את חפותך. בשלב זה עזוב את משרת העגלונות, וחפש אחר עיסוק אחר לפרנסתך".
עשה ר' יששכר כדברי רבי זאב וולף. הוא מצא מקור פרנסה אחר, וה' ציוה את הברכה באסמיו. מיום ליום הלך והתעשר עד שהתפרסם כגביר בעמיו.
השנים נקפו בזו אחר זו, הכתם הנורא שדבק בשמו נמחה כמעט כליל, וצדיקים רבים נהגו להתאכסן בביתו. גם הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז' בחר בבית ר' יששכר למקום האכסניה שלו, כל אימת שהגיע לזיטומיר.
באחד מביקוריו של רבי ברוך אצלו, הבחין בבני מארחו אשר ראשם ורובם שקוע בתורה ועבודה, ויראת אלוקים קורנת מפניהם. עיניו נחו על אחד מהם, והליכותיו מצאו חן מאד בעיניו. כיון שבאותה העת היתה לרבי ברוך בת צדקת שהגיעה לפרקה, ביקש מאחד ממקורביו לדבר נכבדות בין בתו ובין בנו של בעל הבית.
"האם בטוח הנך שהצדיק הקדוש רבי ברוך מעוניין להשתדך עימי?!" מאן ר' יששכר להאמין. אך לאחר שברר היטב ונודע לו כי אכן השליח נשלח על ידי רבי ברוך, לא נותר לו אלא להסכים להצעה בשמחה.
ובכן, ה'תנאים' נערכו כדת וכדין.
זמן קצר לאחר האירוסין, התעוררו בלבו של רבי ברוך מחשבות באשר למחותנו הטרי: "כיצד זה גמרתי בחופזה כזו את השידוך, בלא לברר היטב אחר טיבו של המחותן ויחוס אבותיו?!" אך כיוון שכבר נערכו התנאים, לא ידע לשית עצה לנפשו.
החליט רבי ברוך לפנות לרבנית, זוגתו של רבי זאב וולף, שכבר נסתלק לבית עולמו, ולשאול אותה על ר' יששכר ומקור חוצבו.
סיפרה לו הרבנית את כל אותו סיפור נושן שבעקבותיו הבטיח בעלה לר' יששכר: 'אם נקי אתה מאשמה, אזי תזכה להשתדך עם אחד מגדולי הדור'. "והנה", סיימה, "נתקיימה הבטחת בעלי הצדיק, והוא זכה להשתדך עמכם!"
כששמע רבי ברוך את סיפור המעשה, הלך אל מחותנו ואמר לו בשמחה: "אכן, ראוי לנו להיות מחותנים!"
(מקור הסיפור: רבי נחמן שטרנהארץ, המכונה רבי נאשקע טולטשינר ז"ל – מחסידי ברסלב)
